למה מורן איפרגן ואסף גרניט לא שרדו את משבר הילד הראשון?

מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד
מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד

הבמאית מורן איפרגן הלכה לכותל ויצאה עם סרט זוכה פרס דוקאביב, ועל הדרך פירקה את נישואיה לשף אסף גרניט. עכשיו היא מספרת למה זה לא עבד, על הדיכאון אחרי הלידה וגם על הניסיון של מי שנולדה בשכונה ד' בבאר שבע לנצח את ההשתכנזות של עצמה

88 שיתופים | 132 צפיות

מורן איפרגן הלכה לכותל כל חייה. כילדה דתייה, כנערה בבני עקיבא, גם כסטודנטית לקולנוע בירושלים, שמצאה את עצמה רחוקה מהמשפחה בבאר שבע וקרובה לאבנים. ודווקא אז, כשהכותל היה זמין לשימוש יומיומי, היא הרגישה שהיא מתרחקת ממנו. "הייתי מגיעה לכותל ולא מרגישה כלום. רציתי שנייה להתחבר לעצמי, לבכות, אבל זה לא קרה. המקום השתנה וגם אני כנראה השתניתי, נהייתי חילונית וצינית. לא הצלחתי להתחבר. לא יכולתי לשים פתק בכותל ממקום נקי". אז היא עשתה מה שלמדה בסם שפיגל – לקחה מצלמה.

מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד
מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד

עוד כתבות מעניינות
איך להתגרש יפה? המדריך לפרידה מאושרת
שי אביבי ומיכל ליבדינסקי לא מפחדים לבעוט במונוגמיה
לגורו של הגרושות בישראל לא אכפת מה תחשבו עליה

לצלם בעזרת נשים

כיוצרת קולנוע הכותל הפך ממקום אישי ללוקיישן. במשך שנה שלמה המצלמה ליוותה את איפרגן לעזרת הנשים בכותל. היא חיפשה שם נושא לסרט דוקומנטרי עד שהבינה שהדרמה שמתרחשת בחיים שלה באותם רגעים – היא בעצם הסיפור. בבית חיכו לאיפרגן ליאו בן השנתיים, ובעלה, השף אסף גרניט, על סף סיום נישואיהם. את הפרידה עיבדה בשיחות עם משפחתה ועם חברתה הטובה, שגם שמה מורן.

"יום אחד מורן שלחה לי הודעת ווטסאפ קולית שהיא דואגת לי בגלל הפרידה. ופתאום הבנתי שלשמוע את ההודעה הזו על רקע מה שאני רואה בכותל – זה הסרט", היא משחזרת. התוצאה היא "הקיר", סרט שכולו שיחות והקלטות, על רקע שוטים מביקוריה של איפרגן בכותל. לכאורה, אין קשר בין הצליל לתמונה. על רקע נשים שהגיעו להתפלל, היא מדברת או מאזינה לחברתה, לאימה, לאחותה ולאקסים שלה, אסף גרניט ופיראס חורי. הדוברים לא נראים, הנשים המצולמות בכותל לא נחשפות בפניהן, גם איפרגן עצמה לא נראית בסרט. התחושה היא שאנחנו לא רואים אף אחד, ובעצם רואים את כולם. זו האינטימיות שהיא רצתה להגיע אליה. "פעם היינו נפגשים ומדברים עם האנשים הקרובים אלינו. אבל היום אני יכולה להיות בירושלים ולהכין בקבוק לליאו, ולדבר עם חברה שלי במסיבה בתל אביב, בעולם אחר לגמרי, ואנחנו בכל זאת ביחד. אנשים יכולים להיות בקריביים ולקבל הודעה מביטוח לאומי. משהו בפער בין איפה שאתה נמצא למה שאתה שומע – הוא מעניין".

חיה בסרט

"הקיר" הוא הסרט הארוך הראשון של איפרגן, שעוד לפניו סומנה כיוצרת שצריך לעקוב אחריה. קדם לו סרט קצר בשם "חופשת לידה", שעשתה במסגרת פרויקט הדגל של סם שפיגל בשנת 2013 , בו היא עוסקת בדיכאון שאחרי לידה בו לקתה עם לידת בנה. הסרט הוקרן במוזיאון המומה בניו יורק. "הקיר" המשיך את ההבטחה של קודמו כשזכה במקום הראשון בפסטיבל דוקאביב לשנת 2017 , הוקרן בבכורה בינלאומית בפסטיבל Cinéma du Réel בפריז, נהנה משבחי המבקרים וכעת יוצא להקרנות מסחריות בקלנוע לב.

זו פעם ראשונה שמישהו עשה סרט כזה?
"אני לא רוצה להגיד שהמצאתי משהו, אבל זה חידושון", היא מחייכת במבוכה, "משהו ספציפי, בדיוק כזה, לא ראיתי. היה רגע, כשניסיתי לגייס כסף לסרט – שאמרו לי שאי אפשר שלא יראו את מי שמדבר – אבל לא הסכמתי לשנות את הרעיון הזה. זה לא סרט על הגירושים שלי, של מורן, זה לא ריאליטי נרקיסיסטי, אלא ניצול של חומרי הגלם שאספתי כדי להגיד משהו אוניברסלי. לכן לא היו פנים של אף אחד. אימא שלי היא אימא, אני אישה. אסף גבר. החברה היא חברה. יש כאן שותפות עם הצופה, אני מביאה רעיון והפרשנות היא של הצופה. אני שמחה שהשותפות הצליחה". השיחות של איפרגן עם משפחתה ב"הקיר", בהן אימה ואחותה מנסות להניא אותה מהפרידה מגרניט הן כנראה הכי כואבות. את השיחות האלה, מתברר, התחילה להקליט עוד לפני שידעה מה יצא מהן. "יש לי אפליקציה כזו שמקליטה את כל השיחות שלי".

למה? את שולה זקן?
"לא", היא צוחקת, "פשוט ידעתי שאני עוברת תקופה סוערת ורציתי שזה יהיה איכשהו מתועד כסוג של יומן. זה יצא מאוד אותנטי, אימא שלי ידעה שהשיחה מוקלטת, אבל זה לא עניין אותה. לא הייתי מעלה שום דבר בלי אישורן".

יש רוב נשי מובהק לדוברות ולמצולמות בסרט שלך. נשיות מעסיקה אותך?
"מאוד. מבחינתי הסרט הזה הוא שיר הלל לנשים שסובבות אותי ואני מעריצה אותן. כל אחת מייצגת סוג נשיות חזק ולא מתפשר. אימא שלי, מרסל, היא אישה מסורתית והיא גם אדם סופר חכם ואוהב. ובמקביל, יש את הנשים שצילמתי בכותל, שהן לא רק מתפללות, יש שם אנרגיה חזקה לטובה ולרעה. כל הנשים בכותל הן תמונת מראה אחת של השנייה".

ברוב השיחות שאיפרגן מנהלת ב״הקיר״ היא ממעטת במילים. "זה מייצג את התקופה שעברתי", היא אומרת, "כשאני רואה את זה היום אני רואה עד כמה יש בי משהו מנותק ולקוני, היו הרבה הרהורים פנימיים, כמו כל אדם שמפרק בית".

אמרת שהכותל השתנה. איך?
"הרגשתי שפעם הוא היה הרבה פחות קיצוני ואלים, יותר מקבל ומכיל. לא זכרתי את כל הגדרות והאבטחות וההפרדות. אם את מגיעה לשם לבד יש נשים שמנסות לקרב אותך לדת, אחת השיחות האלה נשמעות בסרט. שומעים שם אישה אומרת לי 'תטבלי קודם' ומנסה לחבר את הזוגיות שלי – את יחסי המין – לכיפת ברזל. היא בעצם אומרת שדרך הפות שלי אני שומרת על עם ישראל".

"אמרו לי שאי אפשר שלא יראו את מי שמדבר – אבל לא הסכמתי לשנות את הרעיון הזה", מתוך הסרט "הקיר" | באדיבות קולנוע לב
"אמרו לי שאי אפשר שלא יראו את מי שמדבר – אבל לא הסכמתי לשנות את הרעיון הזה", מתוך הסרט "הקיר" | באדיבות קולנוע לב
"הסרט הזה הוא שיר הלל לנשים שסובבות אותי ואני מעריצה אותן", מתוך הסרט "הקיר" | באדיבות קולנוע לב
"הסרט הזה הוא שיר הלל לנשים שסובבות אותי ואני מעריצה אותן", מתוך הסרט "הקיר" | באדיבות קולנוע לב

פירורים של פרידה

כשכתובתה של איפרגן הועתקה מירושלים לתל אביב בסוף "הקיר", חייה השתנו. בגיל 36 היא גרושה מאושרת ומצליחה – ועדיין, הכל אצלה קטן, עדין, לא צעקני. קשה לדמיין אדם רחוק יותר מהדמות הטלוויזיונית של הגרוש שלה, דמות של שף עצבני ומגלומן. כשהכירו ב"מחניודה", המסעדה שגילתה את אסף גרניט, הכל היה עוד בגדר פוטנציאל. מאז הפך גרניט לאימפריה – שופט ב"משחקי השף", מנטור ב"מהפכה במטבח", ובעליהן של מסעדות מצליחות בלונדון ובפריז. "אחרי שהתחתנו וליאו נולד, אסף נהיה סופר עסוק, לא כמו שהיה כשהכרנו", היא מספרת כשאני שואלת מה השתבש ביניהם. "לא סתם אומרים שילד ראשון הוא מבחן לזוגיות. צריך לדעת לעבור את התקופה ולהיות פיירים ולראות את הזולת. זו הקרבה גדולה, כשאחד פורש מהחיים כדי לגדל ילד והאחר מגשים את עצמו. זה לא פשוט. הייתה אמורה להיות לי שותפות עם אסף, והיא לא קרתה".

לא ידעת שככה זה יהיה? לא אתגרת את עצמך כשבחרת בו?
"לא יודעת, זרמתי. כשהכרנו הייתה לו מסעדה אחת, הוא עבד קשה אבל לא ככה. ידעתי שהוא שאפתן, אבל חשבתי שאסתדר לבד כנראה. אלא שאחרי שליאו נולד – הייתי צריכה אותו. אני לא אדם נזקק. אבל כשזקוקים לך אתה צריך לבוא, והוא לא ראה את זה. במיוחד שאני במצב שהמשפחה שלי רחוקה, אני מבודדת, זו בדידות מזהרת. למה לוותר על עצמי בשביל זוגיות? תמיד הייתי אדם עצמאי שעושה מה שהוא רוצה. היום זה אחרת. אנחנו הרבה יותר מתאימים להיות חברים טובים מאשר זוג. אסף גר קרוב אלינו והוא שותף מלא בגידול של ליאו".

פתאום יש לו זמן להיות אבא? זה מעצבן. למה גברים צריכים להתגרש בשביל זה?
"את צודקת״, איפרגן נאנחת. ״הם מפסידים שהם צריכים להתגרש, לעבור את כל הדבר הזה. כנראה הם לוקחים אותנו כמובן מאליו. אבל גם הייתה כאן ציפייה שלי מעצמי שלא התממשה. אני בחורה שבאה ממשפחה מרוקאית עם תרבות ערבית, אבא שלי עבד 16 שעות במפעל ואימא שלי גידלה את הילדים. יכולתי להגיד לאסף מראש, כשהילד נולד, שבימי שני ורביעי שלא ייקח משמרות. למה לא עשיתי את זה? אלוהים יודע. ניסיתי להכיל את כל העולמות והפער היה גדול מדי, כל הסלט הזה של האימהות שאני מכירה, לעומת האישה שאני רוצה להיות – לא הצלחתי לגשר. ואסף עצמו לא בדיוק בא מהחוג למגדר".

דווקא קראתי שהוא אמר בראיון שהוא מעריץ נשים, שאנחנו לא צריכות גברים.
"הוא באמת מאמין בזה, גם לפני שהתגרשנו. מבחינתו אנחנו יותר מתקדמות מגברים".

הוא יצא עם אנה ארונוב ומגי אזרזר. קשה לקרוא על דברים כאלה?
"זה פחות נעים כשזה בעיתון, אבל אני אשמח שהוא יהיה עם מישהי שעושה לו טוב".

ומה איתך? את יוצאת עם מישהו היום?
"לא. אני חושבת שאני לא אדם שמתאימה לו זוגיות. מתאים לי עכשיו שאני אוטונומית, יש לי משפחה, ליאו הרוויח את אבא שלו ולי יש סופי שבוע פנויים. אני מוקפת בחברים, יוצאת ומבלה וסבבה לי. הייתי רוצה אחים לליאו, ומבחינתי האופציה הכי טובה זה לעשות עם אסף, כי כבר יש לנו ילד ויש לנו את הדיל מוכן. אבל לכי תדעי, אולי אצא מכאן עכשיו ואפגוש מישהו ואתאהב בו. אני פתוחה להכל".

מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד
מורן איפרגן | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד
"מבחינתו אנחנו יותר מתקדמות מגברים", אסף גרניט | צילום: איליה מלינקוב
"מבחינתו אנחנו יותר מתקדמות מגברים", אסף גרניט | צילום: איליה מלינקוב

הזהב של השכונה

איפרגן תמיד בלטה בנוף השכונה הבאר שבעית. היא גדלה בשכונה ד', הוריה שעלו ממרוקו הביאו אותה לעולם אחרי שלושה ילדים והבחינו מיד שיש להם ילדה קצת אחרת – תלמידה מצטיינת, חובבת קריאה, שואלת שאלות.

"לא הרגשתי שייכת 100 אחוז לאיך שאנשים חושבים ולקודים מסוימים. הייתי ילדה שקוראת המון, מחשבות פרוזאיות על החיים תמיד עניינו אותי, קראתי אבא גוריו ועגנון". היא קיבלה חינוך דתי, אבל אחרי התיכון יצאה בשאלה. התחנה הראשונה במפגש עם העולם החילוני הייתה דובר צה"ל. ״אני חושבת שמראש הם כיוונו לשכונות מצוקה, שזו הייתה חלק מאיזו תוכנית אינטגרציה. אבל זה לא שבדובר צה"ל הרגשתי 100 אחוז בבית. להיות תמיד לא שייך זו תכונה טובה ליוצר אבל מעייפת בחיים. את כל הזמן צריכה להחליף הארד דיסק בין העולמות". אחרי הצבא היא נרשמה ללימודים בסם שפיגל. "לא חלמתי להיות קולנוענית, אפילו לא הכרתי סרטים, אבל הרקע הדתי שלי חיבר אותי לירושלים וחיפשתי מקום שלא צריך לעשות בו פסיכומטרי. איך שהגעתי מיד הרגשתי בבית".

בלימודים נחשפה לעולם החדש במלואו – חברים חדשים, השראה מכל עבר, חלומות על עתיד של יוצרת רצינית. עם סיום הלימודים החלה להתפרנס מפרויקטים בתעשיית הטלוויזיה, בהם עוזרת במאי ב"מחוברות", וחלמה על סרטה הראשון, אבל הנישואין והאימהות הגיעו לפניו. "זה שהפכתי לאימא לפני שעשיתי סרט בעצמי, הפחיד אותי", היא משחזרת, "פחדתי שאני כבר לא אהיה הקולנוענית שרציתי להיות. הייתי סטודנטית מבטיחה והתחלתי לעשות דברים והרגשתי שזהו, לא יהיה קיום נוסף. יש איזה קשר שתיקה סביב העניין הזה". העובדה שאובחנה על ידי האחיות בטיפת חלב כסובלת מדיכאון אחרי לידה, היא אולי תוצר לוואי של החששות האלה. בסוף, הביטוי לכך היה ביצירת סרט קצר בנושא.

"הקראתי שם את כל מה שעבר עלי", היא אומרת, "הלידה גרמה לי לניתוק מעצמי, מהסנטר שלי. לא ידעתי מה קורה איתי. זה היה מוזר, כי תמיד גדלתי עם בני דודים ואחיינים, זה בכלל לא היה עניין. ידעתי מה זה לטפל בתינוקות. בקבוקים והחלפות לא היו זרים לי. בגיל 5 כבר הייתי דודה. אני רואה את אימא שלי והאחיות הנערצות שלי שעושות את זה, חיות בבאר שבע ומפרנסות ומביאות ילדים, ואני לא מצליחה".

היית אמורה לתקתק את זה.
"לגמרי. אבל לא קלטתי שהמבנה הרגשי שלי הוא אחר מהן. אני יוצרת, הנפש שלי תופסת מקום יותר רחב לטוב ולרע. אני לא יכולה להיות כמו אימא שלי – היו לה ארבעה ילדים להאכיל, בית לארגן, חיתנו אותה בגיל 14 ובגיל 20 כבר היו לה שניים־שלושה ילדים. הם גם חיו בקהילה וזה היה רחוק ממני. יש מחיר להגשמה עצמית, המחיר של התרחקות מהקהילה שלך. גם היום זה כואב לי שהילד שלי לא גדל כמוני, הייתי רוצה שהוא יהיה קרוב אליהם ביום יום שלו, שיאכל את האוכל של אמא שלי. בתל אביב הילדים עטופים, לנו היה יותר ביטחון עצמי, היינו עצמאיים".

"אני יוצרת, הנפש שלי תופסת מקום יותר רחב לטוב ולרע", מורן איפרגן לובשת מכנסיים מקסטרו, ז'קט מזארה, חזיה ונעליים מאוסף פרטי | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד
"אני יוצרת, הנפש שלי תופסת מקום יותר רחב לטוב ולרע", מורן איפרגן לובשת מכנסיים מקסטרו, ז'קט מזארה, חזיה ונעליים מאוסף פרטי | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שיר פלד

צליל ניתוק

לפני שנתיים עשתה את הבכורה שלה כבמאית בפרק על הפלסטינים בסדרה של רון כחלילי, "אכלו לי שתו לי – הדור הבא", ששודרה בערוץ 8, העוסקת בשבטים בחברה הישראלית. גם פה, הנושא המזרחי ממשיך להיות ברקע. "אנחנו חיים בתקופה מעניינת", היא אומרת כשאני שואלת אותה על מעורבותה בשיח הזהויות הנוכחי, "אני לא אדם סופר מעורב, אני לא רואה חדשות, ואולי אני קצת בורחת מהמציאות. אבל אני כן ערה למה שקורה. כל הגל המזרחי החדש, הוא שחרר כמה ברזים שנפתחו. לאנשים לא נוח שמאשימים אותם, מי שנוח לו בעור שלו ובבית שלו לא רוצה שיבואו אנשים ויגידו להם שהוא אכל ושתה להם, לא נעים לשמוע טענות. אבל אם אתה דוגל בשוויון, ומפותח ומתקדם, אז המינימום זה לשמוע ולהכיר. והשלב אחר כך זה כבר תיקון וחלוקה מחודשת. אם אני קוראת משהו כמו מה שאפרים שמיר אמר על שרית חדד, זה יפגע בי, זה זלזול אינהרנטי ופנימי".

בפרק אותו ביימה בסדרה חופרת איפרגן דווקא בשבט הפלסטיני, ומראיינת את מי שהיה בן זוגה בתקופת הלימודים – פיראס חורי. כן, אותו בחור ערבי שזכה ב"פרויקט Y" ששודרה ביס לפני 15 שנה. קולו של פיראס מגיח גם ב"הקיר", כשהוא מקליט לאיפרגן הודעה קולית בווטסאפ, בערבית. "פיראס ואני חברים טובים", היא מעדכנת, "אנחנו כל הזמן מדברים.

הוא התחתן עם בחורה מתוניס, שניהם עושים שם סרטים. הכנסתי אותו לסרט כי אנחנו בכל זאת בכותל, וצריך לזכור שזו אדמה כבושה. ההודעה שהשמעתי בסרט היא הודעה לא אישית אלא לאומית, על איך הוא הרגיש להגיע לירושלים ביום ירושלים. זו הודעה חשובה".

"הכנסתי אותו לסרט כי אנחנו בכל זאת בכותל, וצריך לזכור שזו אדמה כבושה", פיראס חורי | צילום: Alaa Hlehel
"הכנסתי אותו לסרט כי אנחנו בכל זאת בכותל, וצריך לזכור שזו אדמה כבושה", פיראס חורי | צילום: Alaa Hlehel


הוא מדבר בערבית, זה נשמע כמו סוג של התרסה כי הוא יודע שתצטרכי שיתרגמו לך את המסר.

"זו נקודה מעניינת. הוא מדבר על זה שלמרות שאבא שלי מדבר ערבית, אני לא יכולה לדבר איתו. הוא צודק, המכבש הציוני עבר להם על הראש ואמר להם לא ללמד את הילדים שלהם ערבית אז אני לא יכולה לדבר עם אבא שלי ערבית. אבל את ההודעה תרגמתי בעצמי והוא אישר אותה", היא מחייכת. "אנחנו באמת חברי נפש.

שנינו באנו מהפריפריה, אני לירושלים והוא לתל אביב, היינו בחברה שרחוקה מהתרבות שבה גדלנו ו'השתכנזנו', ואז שאלנו את עצמנו 'איפה אנחנו' ועשינו פרסה – אני למזרחיות והוא לערביות. אחרי שזכה ב'פרויקט Y' פיראס הבין שאין עם מי לדבר. החברה הישראלית אכזבה אותו".

גם את אכזבת אותו?
"לא היה לזה באמת סיכוי. לא הייתה אופציה וחבל, כי ברמה התרבותית יש לנו הרבה במשותף. לא יכולנו להביא אחד את השני הביתה. זה היה בועה של זמן כשהיינו סטודנטים. גם הוא לא היה מתחתן עם יהודייה. שנינו אנשים רציונליים בסוף, אנחנו לא מתאהבים מעל הראש, והבנו שזה להכניס ראש לבלאגן, ולמה צריך את זה? אני גם ככה לא בן אדם זוגי, אתה לא צריך להיות ערבי בשביל זה", היא צוחקת.

ומה עכשיו? איפרגן רומזת שהפרויקט הבא שלה כנראה יהיה דרמטי, לא דוקומנטרי. לכותל, כך נראה, כבר אין לה הרבה זמן לחזור. "אבל אני מרגישה שהסרט הזה הוא הפתק שלי לכותל״, היא אומרת בחיוך, "הוא התפילה שלי".

צילום: איליה מלניקוב
סטיילינג: שיר פלד
איפור ושיער: אור יאיר ביטון במוצרי IL MAKIAGE