הדרך אל הדופק: כך נכנסתי להריון מתרומת ביצית בגיל 42

מירב בלומנפלד | צילום: אלה ברק
מירב בלומנפלד | צילום: אלה ברק

הקואצ'רית מרב בלומנפלד עברה טיפולי פוריות מפרכים ושתי הפלות לפני שהביאה לעולם את בתה תמרה באמצעות תרומת ביצית. עכשיו היא חולקת את התובנות שלה עם נשים אחרות | טור אישי

88 שיתופים | 132 צפיות

"אין לך כמעט ביציות, היית צריכה להתחיל טיפולים מזמן. אני בכלל לא בטוח שבית החולים יאשר לך הפרייה חוץ גופית". זה היה משפט הפתיחה הבלתי נשכח של הרופא הראשון שפגשתי במרפאת הפוריות. באותה נקודה בחיים בכלל לא היה דחוף לי להיות אמא. ניסינו שנה באופן טבעי, ב"סבבה שלנו", וכשזה לא הלך, חברה הציעה שאלך להיבדק, אולי יש טיפולים שיכולים לזרז את העניין. מהר מאוד גיליתי שכאשר אומרים לך שאת לא יכולה, מיד את רוצה להיות אמא. בשניות, זה הופך להיות הדבר שאת הכי רוצה בעולם.

שנה קדימה, אחרי אינספור טיפולים סביב הביציות שלי, היה ברור כי רופא ההוא צדק. אמנם היה הריון אחד, אבל לא התפתח בו דופק. התברר שזה שקורה לא מעט כשיש "רזרבה שחלתית נמוכה", מושג שלמדתי להכיר מקרוב ומעיד על ביציות מועטות וזקנות שלא מניבות חיים, בעיקר כתוצאה מהגיל שלי – 41. זה היה עצוב, אבל כבר הייתי נחושה ולגמרי בפנים. קיבלתי את המצב. לא התייסרתי שלא התחלתי לנסות מוקדם יותר, לא התעסקתי בדברים שכבר אין לי אפשרות לשנות. ובכל זאת, חוויתי נקודות שבירה. יש רגעים קשים ומייאשים, והיו כמה כלים יעילים שסייעו לי לשמור על עצמי באותה תקופה.

מה עדיף: תורמת עם תמונה או בלי? | צילום: אלה ברק
מה עדיף: תורמת עם תמונה או בלי? | צילום: אלה ברק

מהר מאוד גיליתי שכאשר אומרים לך שאת לא יכולה, מיד את רוצה להיות אמא. בשניות, זה הופך להיות הדבר שאת הכי רוצה בעולם

דבר ראשון, עשיתי לא מעט הפסקות בתהליך. רציתי להזכיר לעצמי שאני כאן כדי להביא חיים ולכן, אני חייבת גם לחיות את חיי, לשמוח, ולא להתמסר, בעיקר בעיני עצמי, ל"זהות" של מטופלת פוריות. זה נתן לי כוח להמשיך. את התהליך עצמו תיעדתי ברשתות החברתיות, וזה קרב אליי לא מעט אנשים ונשים בפרט. לא לכולן נוח לשתף סטורי על IVF או לכתוב פוסט על עוד ניסיון כושל. יש המון הסתרה ובדידות במעמד הזה. גם לי זה לא היה קל בהתחלה, אבל מרגע שהתחלתי לחלוק את החוויה שלי הרגשתי שכל העולם רוצה בטובתי ומרוגש מהשיתופים שלי.

משם, הדרך להקמת קבוצת תמיכה לנשים בטיפולי פוריות היתה קצרה. נפגשנו בבית שלי מדי יום ראשון, עשר נשים שמצויות באותו התהליך וממש מחזיקות אחת את השניה. הפעולה הזו נתנה לי תחושה שאני לא פסיבית, כלומר מובלת רק על ידי רופאים, אלא הולכת בדרך שלי. היה חשוב לי לפתוח את הלב עם נשים שמבינות בדיוק על מה אני מדברת, לפעמים יותר מבן הזוג, מבלי שאצטרך להסביר את עצמי.

כעבור שנה של טיפולים שכללה הריון והפלה באמצעות כדור, התחלתי לשקול ברצינות תרומת ביצית. הרגשתי שאני כל כך רוצה להיות כבר אמא, שזו נראתה לי כמו מתנה משמיים. זה מצחיק, כי שנה קודם לכן, כשאותו רופא דיבר העלה את האפשרות הזאת, חשבתי שאני מתה מבפנים. פתאום, זה אפילו נראה לי עדיף – תורמת צעירה, פחות סיכונים. נשמע אש. הייתי שמחה ומוכנה. בשלב הראשון, התלבטתי לגבי אופי התרומה. מה עדיף: תורמת עם תמונה או בלי? החלטתי שאני מעדיפה לדעת לראות אותה. לא עניין אותי לבחור מישהי שדומה לי. חיפשתי עיניים טובות, מבט שאני מתחברת אליו.
הסבירו לי שמרגע ההחלטה, הכל יקרה מהר מאוד. לכן, כל מה שעשיתי בתקופה זו, עשיתי בחזירות מטורפת. חופשות, מסיבות, אלכוהול – התייחסתי לכל אירוע כזה כאילו זו הפעם האחרונה. החופשה האחרונה ללא בטן, המסיבה האחרונה שאני יכולה לרקוד בה עד 11 בבוקר בלי להזעיק בייביסיטר. כיף.

הרגשתי שאני כל כך רוצה להיות כבר אמא, שתרומת ביצית נראתה לי כמו מתנה משמיים. רק שנה קודם לכן, כשהרופא העלה את האפשרות, חשבתי שאני מתה מבפנים

"הייתי מוכנה להכל, אבל הפעם הכל עבד יופי" | צילום: אלה ברק
"הייתי מוכנה להכל, אבל הפעם הכל עבד יופי" | צילום: אלה ברק

בהחזרה הראשונה של הביצית המופרית לרחם, התבשרתי שמדובר בהריון כימי. כלומר, כזה שלא מחזיק מעבר ליום. "פ'סדר, לא נורא", אמרתי, "הרווחתי עוד חודש של חגיגות". לא הרבה אחר כך – בינגו! נכנסתי שוב להריון, בפעם השלישית במספר. הרגשתי שהכל קורה מהר, כמעט כמו שהבטיחו.
קשה לי לתאר את גודל ההפתעה והאכזבה שלי כשהבנתי שגם הפעם אין לעובר דופק. לא עלה על דעתי שזה יכול לקרות שוב. הייתי בטוחה שאני על נתיב אחר, כזה עם דופק, ושמגיע לי "פרס" על זה שבחרתי בתרומת ביצית. והנה, שוב אני נוטלת כדור ציטוטק שיוציא ממני את העובר הקטן.

זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי נפילה חזקה. הפעם, לקח לי זמן להתאושש. הסתגרתי בבית, התחלתי לברר לגבי פונדקאות וניסיתי להבין מה יביא אותי להיות אמא בזמן הקצר ביותר. הביציות של התורמת הראשונה אזלו והיינו צריכים לבחור תורמת חדשה. שוב להמתין, שוב לחכות למחזור הראשון אחרי ההפלה. זה נמשך חודשיים-שלושה שהיו לי קשים במיוחד. קינאתי בכל הורה שראיתי ברחוב. הייתי מוכנה לעשות הכל.
גם הפעם, הקבוצה היתה שם בשבילי והקיפה אותי באהבה. אחת החברות בקבוצה אפילו התלוותה אליי לבחירת התורמת החדשה, כי בן הזוג שלי לא יכול היה להתייצב באותו היום, וממש עשינו כיף מהסיטואציה. חודשים אחר כך, אני הייתי שם בשבילה כשהיא הלכה לבחור תורמת. החיים האלה מעניינים, אין מה לומר.

"הזמנת המציאות התגשמה כמעט במדויק" | צילום: אלה ברק
"הזמנת המציאות התגשמה כמעט במדויק" | צילום: אלה ברק

השנה הטובה בחיי

ניסיתי לשמור על אופטימיות ולהתרכז בטוב, למרות המפלה. נעזרתי לשם כך בכלי שנקרא "הזמנת מציאות", שאני מכירה מעבודתי כקואצ'רית. הכוונה היא לדמיין ולכתוב בלשון הווה את מה שאני רוצה, להיכנס לפרטים, כאילו זה כבר קרה. עשיתי הרבה כאלה לאורך הטיפולים. זה לא תמיד עבד, אבל המשכתי. את הזמנת המציאות הזאת כתבתי בעודי מדממת מההפלה השנייה, כואבת וחסרת אנרגיה. אני מצטטת כאן חלק ממנה: "2020 הייתה השנה המדהימה בחיי, שבה ילדתי את בתי הבכורה, תמרה. הלידה הייתה חוויה מרגשת ומסעירה. מוזרה, אבל גם טבעית ומקרבת ביני לבין יאיר. הרגשתי מוכנה ונרגשת. גם ההריון הסתבר לי כחוויה מדהימה וכיפית, ואני מאמינה שארצה לחזור עליה בקרוב. המבט הראשון על עצמי בעצמי אוחזת בתמרה היה הרגע המרגש של חיי. ברקע התנגן השיר היפה 'עכשיו הכול בסדר'. לא הרבה אחר כך הגיע יום ההולדת ה-43 שלי והייתי אסירת תודה והמאושרת באדם. קיבלתי את המתנה הכי יפה בעולם".

הפעם, הזמנת המציאות שלי התגשמה כמעט במדויק. הניסיון הראשון עם התורמת החדשה הביא לתשובה חיובית באופן מיידי.ֿ הייתי בהריון. עם דופק. זה קרה במקביל לקורונה, כשהעולם עצר מלכת, והרגשתי שכל התפאורה הזו נועדה בשבילי, כדי שאוכל להעביר את חודשי ההריון ללא לחץ של עבודה ובלי לחוש החמצה לגבי מסיבות והופעות.

הדרך אל הדופק היתה מאיימת בכל פעם מחדש. שרתי שירים שמחים באוטו, עשיתי תרגילי נשימה, יצאתי להליכות ארוכות. הייתי מוכנה להכל, אבל הפעם הכל עבד יופי. הבדיקות היו תקינות, ההריון היה יפהפה וקל. פרחתי. תמרה יצאה לעולם לצלילי השיר "פנטזי" של Earth, Wind & Fire, ומיד לאחר מכן התנגן "עכשיו הכול בסדר" של יהודית רביץ, שהופיע בהזמנת המציאות שלי. עכשיו נותר לחיות את ההווה בהודייה אינסופית לעצמי, לסובבים אותי ולעולם כולו.

מירב בלומנפלד ובתה תמרה | צילום: פרטי
מירב בלומנפלד ובתה תמרה | צילום: פרטי

היום, כשאני אימא, אני רוצה לסייע לנשים שנמצאות במצב שהייתי בו באמצעות התובנות שהשגתי בדרך. בקבוצת התמיכה שהקמתי בבית שלי, הכרתי את ענת רונקו, מורה מוסמכת ליוגה, שהציעה שנשלב כוחות. כך הוקמה קבוצת "מעגל הפוריות", שבה ענת מלמדת יוגה המותאמת ספציפית לנשים בטיפולי פוריות וכוללת מדיטציה ותרגול נשימות. את התרגול אנחנו משלבות עם מעגל שיחה בהנחייתי, שמביא את הניסיון שלי כקואצ'רית, וביחד נוצרת סדנה שנותנת מענה מלא לצרכים של הגוף והנפש, תוך התייחסות לפן האישי והחברתי, במטרה לעודד כמה שיותר נשים להמשיך במסע עד להצלחה. החזון שלנו הוא להקל על המשתתפות ולהעביר אותן דרך שבה ישלימו עם המציאות ויסירו מהתקופה הלא פשוטה הזאת קונטציות שליליות, עד שיהפכו בעצמן לאמהות עייפות ומאושרות.