גם ביום היסטורי מותר לנו לפחד. זוהי לא תבוסתנות – זו אנושיות

הבוקר של ה-22 ביוני, 2025, יכול להתברר כבוקר היסטורי. יכול מאוד להיות שאחרי שהערפל ישקע, פני האיזור ישתנו לטובה בעקבות ההחלטה של נשיא ארה"ב טראמפ לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. בשלב הזה אנחנו בעיקר לא יודעים. וכמו שכתב יהודי חכם בשם דני סנדרסון: "כל אחד מנחש קדימה / עד היכן שהוא רואה".

>> שירלי בוגנים עצובה: "לא ככה דמיינתי את ההתחלה של התינוקות שלי"

עם זאת, גם מאוד יכול להיות שלא. כבר תשעה ימים שהמערכה של ישראל באיראן נמשכת, ובדיוק כמו המערכה הארוכה יותר של ישראל בעזה (כבר יותר משנה וחצי, עם 50 חטופים שעדיין בשבי) – לא בטוח בכלל שהיא הולכת להסתיים בקרוב. הגבלות פיקוד העורף שכבר החלו להשתחרר חזרו למתכונת המקורית. ובאופן טבעי, יש כבר מי שמתחילים להטיל ספק בדרך, לשאול שאלות, לנסות ולבחון מחדש, לתהות האם באמת מלחמה היא הדרך היחידה ואם כן, האם בדרך הספציפית הזאת והאם חייבים להפקיר תוך כדי את העורף.

אבל יש מי שמנסה להשתיק את הקולות האלה. מילה חדשה-ישנה באה לעולם – "דה-מורליזציה". פירושה העממי החדש הוא שכל מי שמעז להעלות על דל שפתיו את ההנחה שאולי ההתקפה הישראלית באיראן היא לא רעיון מושלם אם אין אסטרטגיית יציאה ממנו – לא רק שהוא טועה, אלא שהוא שוב ממוסמר לקיר הבוגדים שמנסים "להחליש" או "לפגוע ברוח העם". ולכל המשתיקים, הגיע הזמן להזכיר קצת מושכלות יסוד: יש אנשים שהתפקיד שלהם הוא להיות אמיצים והם עושים את זה מעולה. אנשים שנלחמים ומסכנים את חייהם למען כולנו, וכל אחד מאיתנו חייב להם תודה מעומק הלב. אבל אזרחים מן השורה לא אמורים לעשות את החשבונות האלה. התפקיד שלהם הוא לשאוף לחיים ולראות את האופק שמעבר לענני המלחמה המאיימים.

החיים בישראל אף פעם לא היו פיקניק. תמיד היו כאן קשיים ופחדים וחרדות שאללה יסתור. אבל פעם לפחות היה אפשר להגיד שזה מטורף. להודות שאתה מפחד. להסתכל ימינה ושמאלה ולשאוף שהכל יגמר

 

כי במצב נורמלי, אנשים לא אמורים לחוות את מה שהם חווים בשנה וחצי האחרונות. בטח לא בתשעת הימים האלה. בשום מקום אנשים לא אמורים לפחד מטילים שיהרסו להם את הבית (או חלילה חמור מכך) – לא בעוטף עזה, לא בצפון או בדרום וגם לא בתל אביב (שזה הזמן להזכיר, חטפה יותר מכולם – מסקאדים במלחמת המפרץ דרך אוטובוסים מתפוצצים בניינטיז ועד הרקטות שנפלו כמעט בכל נקודה בעיר). 

הרצון שהאירוע המטורף שאנחנו חיים בו ייגמר הוא לא "תבוסתנות", אלא שאיפה נורמלית של בני אנוש לדברים שבשבילם, לכאורה, אנחנו נלחמים: כדי שיהיו חיים נורמלים. כדי שנלך להופעה, כדי שנטוס לחו"ל, כדי שנלמד בבתי הספר, כדי שנוכל להעביר את הימים שלנו בשקט. אנחנו לא אמורים לחיות כדי להילחם, אלא להילחם כדי לחיות (וזה יהיה הציטוט האחרון מסאבלימינל שתקראו בטור הזה).ֿ

לא כולנו גיבורים ולא כולנו רמבואים, ואלה שצועקים שהם חזקים בעיקר מזכירים לי את המשל הישן של מאיר אריאל ז"ל – "אדם צועק את שחסר לו". חסר לו ביטחון – צועק ביטחון

 

אבל היום, כמאמר מחדש השפה העברית יונתן נמרודי, "שינו": המלחמה של ישראל בעזה נמשכת כבר שנה וחצי (לפי הפרשן הצבאי של חדשות 13, אלון בן דוד, יש לוחמים שנמצאים כבר 21 חודשים בעזה ברציפות – נתון שלא נשמע עליו באף מלחמה ישראלית), ואף אחד אפילו לא חושב לנסות ולקצר אותה. להחזיר את החיילים מהביצה המדממת, להשיב הביתה את 50 החטופים שעדיין שם כל עוד אנחנו מדברים. וגם באיראן, כל מי שרק מעז לדבר על צמד המילים המגונה "אסטרטגיית יציאה" – נחשב לדמות הזויה במקרה הטוב או לסוכנת של רוע במקרה הרע.

החיים בישראל אף פעם לא היו פיקניק. תמיד היו כאן קשיים ופחדים וחרדות שאללה יסתור. אבל פעם לפחות היה אפשר להגיד שזה מטורף. להודות שאתה מפחד. להסתכל ימינה ושמאלה ולשאוף שהכל יגמר. לייחל למילה המוזרה הזאת, שהוצאנו מהלקסיקון ונקראת "שלום". זו אפילו לא שאיפה פוליטית – אלוהים יודע שהדעות שלי, כמו של כולם, השתנו בשנה וחצי האחרונות. זו שאיפה הומאנית בסיסית – שהדופק יחזור לקדמותו. שנוכל לחיות שוב.

זו ה"חולשה" של מדינות דמוקרטיות. בדיקטטורות, המנהיג יכול לקחת את האזרחים שלו למלחמה בת עשרים שנה – כי לא אכפת לו מהם. במדינה שבה לאזרחים אמור להיות כוח, הקול שלהם צריך להישמע גם אם הוא חורג מדף המסרים של ישראל כץ ובנימין נתניהו. הרצון שהמלחמה תסתיים, ונחזור לחיות שוב כמו בני אדם הוא לא "פגיעה במורל הלאומי". הוא צורך אנושי בתוך תקופה פסיכית.

אני מבין לגמרי את מי שאופטימי, ואני מבין גם את מי שלא. אני מבין את מי שחושב שתקיפה צבאית היא הכרחית, ואני מבין את מי שרואה את ההשלכות ומפחד מהן. כל הרגשות לגיטימיים בתקופה משוגעת כזאת. מה שמרתיח הוא המשטור – האמונה הזאת שכולנו צריכים להיות "מיושרים" ו"חזקים". לא כולנו גיבורים ולא כולנו רמבואים, ואלה שצועקים שהם חזקים בעיקר מזכירים לי את המשל הישן של מאיר אריאל ז"ל – "אדם צועק את שחסר לו". חסר לו ביטחון – צועק ביטחון.

אני מתגעגע לחיים הקטנים שלנו. להופעה בבארבי שאתה מגיע אליה שעה וחצי לפני הזמן כי שוב חשבת שפתיחת שערים זה פתיחת ההופעה עצמה. לפקקים המטורפים באיילון. למונית מ"גט" שקודם כל שמה מישהו אחר ואחר כך תבוא לקחת אותך (עוד 17 דקות). לעבודות בכביש שתמיד קיימות איכשהו וחוסמות חצי עיר. למרתון שתמיד מתקיים איכשהו וחוסם את חצי העיר השני. למצעד הגאווה (שהיה אמור לקרות השנה, ולצערנו כבר לא יתרחש). לבתי הקפה שכולם ילגלגו עליהם, אבל הם הסמל לחיים. אני מתגעגע לאנושיות. למדינה הנורמלית הזאת, שקצת מתחבאת בתוך כל החרדה הקיומית.

בתקופה סוערת הרבה יותר מעכשיו, כתבה חנה סנש ז"ל: "במדורות מלחמה, בדליקה בשריפה / בימים סוערים של הדם / הנני מבעירה פנסי הקטן / לחפש, לחפש בן אדם". זה המשפט שלא יוצא לי מהראש מאז שהאירוע הזה התחיל. ועד שהמלחמה הזאת תעבור, נשאר רק לנסות ולשמור את האנושיות הזאת בחיים. עד שהאור יעלה.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"