לא ציח ולא צח: מישהו מנסה לגזול מאיתנו את האוויר, שאלת מיליון השקל היא למה

אפשר קצת אוויר בבקשה? מרילין מונרו | צילום: Ernst Haas/Getty Images
אפשר קצת אוויר בבקשה? מרילין מונרו | צילום: Ernst Haas/Getty Images

באוטובוס כמו במכון, בקזינו כמו בקניון ואפילו בבית הספר - חלונות הם מצרך שהולך ונעלם, וזה צריך להטריד את כולנו מאוד. שרון קנטור מכבה את המזגן ומחביאה את השלט בדרך למהפכה

88 שיתופים | 132 צפיות

לאורך כל שנות לימודיהן של בנותיי הרכות, אני מנהלת מאבק שקט אך עיקש מול מערכת החינוך. משוכנעת בצדקת דרכי, אני חודרת בבוקר אל הכיתות ושם, בגבי אל הקיר, תוך שירקוק הסוואתי, סומכת על יונתן צ' שבדיוק ינסה לשבור למישהו ראש בפינה אחרת של הכיתה וימשוך אליו את תשומת הלב, אני מבצעת את הפעולה הנועזת, החתרנית, השנויה במחלוקת. משב מוזר נכנס, איזה גז. ילדים מרימים את ראשם כמו פגשו לראשונה ציפור נדירה, המורה מרחרחת באוויר, נזכרת במשהו ואז מבטלת את המחשבה. לא יתכן. אבל כן, זה קרה. המורה, זו אני, אני עשיתי זאת: פתחתי את החלון.

>> צרות של עשירות: שי-לי שינדלר ניסתה לנפץ את הסטיגמה אבל יצא לה סרט יומרני ובכייני

אתם שהצטרפתם לפתע בשנתיים האחרונות אל טרנד האיוורור – אני משאירה לכם אבק. פאן אינטנדד! המלחמה שלי על אוויר צח במערכת החינוך – ובמערכות בכלל – לא התחילה עם הקורונה, ממש לא. לדאבוני, לא בכל בוקר יש ברשותי את הזמן והיכולת לחדור אל המעוזים המבוצרים, כלומר אל הכיתות, ואחת מבנותיי הגיעה לגיל שהמראה של אמה באזור בית הספר הוא כשואה ללא תקומה עבורה. בבקרים כאלו מתנהל בביתנו דיאלוג כזה: "תוכלו לבקש מהמורה לפתוח חלון?", "לא, נראה לך?". למה? למה? אני שואלת, אך מענה אין.

זו מערכת שלמה שמיישרת את עצמה לפי פרמטרים של היסטריה, שמועות וחשש מאובדן שליטה. גם באוטובוסים כבר לא עושים חלונות. זה מאפשר בקרה על האוויר ובקרה בכלל, בקרה כללית כזו. כמו בקזינו, כמו בקניון, כמו במכון

 

מתי בדיוק הפך האוויר לאויב הבלתי נראה מספר אחת? מדוע ירדו מניותיו? תאמרו: זה לא עניין של אוויר, זה סקנדל של טמפרטורות. אכן, בניכוי החופש הגדול ישנם חודשיים או שלושה חודשים בהם נמצאים ילדינו בסכנת הזעה. האם מצדיק הדבר הדלקה תמידית ואוטומטית של המזגן כמו נר זיכרון לאקלים? האם זה מצדיק את קיבוע המזגן על 16 מעלות תוך הסתתרות מאחורי המשפט: "השלט איננו מאז רצח רבין ורק אב הבית יודע לשנות את הטמפרטורה"? האם זה מצדיק יציאה לבית הספר ביולי עם סוודר משל נערכו הלימודים בצידנית איברים להשתלה?

כעת, בואו נידרש לחורף: הו, גנרל חורף האכזר, שלושה ימים בהם הטמפרטורה יורדת עד רמה מסוכנת של אביב בסקנדינביה. ימים אלו בוודאי דורשים הגפה מוחלטת, הסתגרות, ואולי אף הבערה של מחברות 14 שורה לחימום הידיים – אבל מה עם כל שאר הימים? בוודאי נותרו כמה תאריכים בלוח השנה בהם ניתן פשוט ליהנות ממזג האוויר, ואם לא להנות ממש, חלילה, אז לפחות להסכין איתו? מדוע זה כל כך לא נעים להגיד שנעים? האם זו חוסר ההחלטיות של האביב? היותו מן "נון-אייטם" שכזה, לא בר-קטלוג, סתם סביר ולא "מדהים" או "איום ונורא" – לא "קפוא" ולא "לוהט"? זה משהו שאי אפשר בכלל לעשות עליו סקר או להכניס לעמודות!

כשאנחנו מסכינים עם משהו, מקבלים אותו כמות שהוא, אנחנו מוותרים על אפשרות השליטה בו – על השליטה ועל השלט, או הכפתור, או הידית. התשוקה לשליטה נמצאת בבסיס החברה הצרכנית והיא משתרגת ומשתלטת גם על מרחבים שנמצאים לכאורה מחוץ לכלכלה, כשאחד הסממנים המובהקים שלה הוא יחס לכל אספקט של החיים כאל בעיה שיש לפתור. ואם צריך פתרון, סמכו על כך שיש מי שיפתח אותו, ישווק אותו ואף ימכור את הזיכיון שלו.
כדי ליצור בעיות ולהן גם פתרונות, יש לייצר חלוקה, תחימה של זמן, מרחב ומאפיינים: כאן לעומת שם, אני לעומת אתה, שיער מקורזל ועקשן מול שיער דליל ונוטה לקצוות מפוצלים. אל המנגנון הזה הצטרף מנגנון משוכלל עוד יותר שהוא המנגנון הביטוחי/חרדתי: אחת הכיתות בהן למדה בתי מוקמה בקומה שניה. שם כלל לא ניתן היה לפתוח את החלון ליותר מחרך "כי כבר היו מקרים שילדים קפצו".

מתי הפך האוויר לאויב הבלתי נראה מספר אחת? תאמרו: זה לא עניין של אוויר, זה סקנדל של טמפרטורות. האם מצדיק הדבר הדלקה תמידית של המזגן כמו נר זיכרון לאקלים? האם זה מצדיק את קיבוע המזגן על 16 מעלות כי "השלט איננו מאז רצח רבין ורק אב הבית יודע לשנות את הטמפרטורה"?

 

למערך השיקולים מהסוג הזה מצטרפים גם משפטים דומים ששמעתי: "לא פותחים חלון כי ילדים עושים רעש בחוץ", "לא פותחים דלת כי זה מוציא ילדים מריכוז", "יש ילדים שמאוד סובלים מחום אצלנו בכיתה" (מציעה שיכנו אותם "אלרגיים לחום") וכו'. זו מערכת שלמה שמיישרת את עצמה לפי פרמטרים של היסטריה, שמועות וחשש מאובדן שליטה. גם באוטובוסים, כידוע ולהבדיל, כבר לא עושים חלונות. זה מאפשר בקרה על האוויר ובקרה בכלל, בקרה כללית כזו. כמו בקזינו, כמו בקניון, כמו במכון. חללים סגורים זה ביזנס, זה קליני, זה טוב למחשבים, זה מאפשר שימוש במפיצי ריח ומאפשר לשים לילדים בכיתה סרטון, שיירגעו.

פתיחת חלון ושימוש באוויר בלתי מטופל, זה שנמצא סתם בחוץ היא לפיכך סמל לשחרור מכל מה שארוז, משווק, מחושמל, מפולטר, משולטט, מווסת, מופרד, מנוילן, ומסומן באזהרה. האוויר החינמי, גם אם אינו ציח וצח, הוא סך הכל די סבבה. בהרבה מהימים הוא נעים, בשאר הוא סביר, לפעמים סתם נסבל. משהו לחיות לצידו בלי לנהל אותו. אכן, מפחיד.

>> לכל הטורים של שרון קנטור