אסור להשוות, אבל אולי חייבים

צילום מסך מתוך "משחקי הרעב"
צילום מסך מתוך "משחקי הרעב"

בימי הקורונה הללו עדי עוז, עורכת מגזין את, חרדה יותר מכל לדמוקרטיה הישראלית

88 שיתופים | 132 צפיות

את המילים האלה אני כותבת בזמן שאני נלחמת בדמעות. המועקה מכריעה אותי. ניסיתי להיות חזקה, לשדר שהכול קול, שיהיה בסדר אבל אני לא מצליחה והדמעות חונקות את הגרון. ברגעים אלה אני ונשות מערכת "את" עובדות בטירוף נגד השעון כדי להכין את גיליון פסח, שכלל לא ברור האם יודפס. האם בתי הדפוס יוכלו להדפיס. האם התקנות יוחמרו בעוד שעה או לא.

אי־ודאות מלחיצה ומאיימת. הקורונה לא מאיימת עליי כל כך, כמי שחיה עם רופא בכיר בבית חולים נדבקתי (המממ, מותר להגיד את זה?) גם אני באדישות המסוימת שלו כלפי המחלה. הפחד מאי־הוודאות הכלכלית מאיים בהרבה. ומעל הפחד הכלכלי מרחפת עננת חרדה עצומה בדמות השאלה הגדולה: האם אלה הם סימני האזהרה שצריכים להבהב מעל ראשי ולזעוק שהגיע סוף הדמוקרטיה הישראלית? האם זה הזמן לברוח או אולי להסתתר, להכין את המרתף שבו אדחס עם ילדיי, לוודא שיש איזה חסיד אומות עולם, איזה מקורב לשלטון, שיהיה מוכן להעביר לנו אוכל בזמן הזה. האם זה הרגע?

מעל הפחד הכלכלי מרחפת השאלה הגדולה: האם אלה הם סימני האזהרה שזועקים שהגיע סוף הדמוקרטיה הישראלית?

האינסטינקט הראשוני הוא לגחך. בכל זאת, מדינת ישראל, 2020, דברים כאלה לא קורים פה. השתגעת לגמרי?! אבל אני דור שלישי לשואה. אנחנו תמיד בתודעה שהנאצים יכולים לבוא. שתגיע דפיקה בדלת, שיגידו לנו לארוז הכול ולעבור ליישוב מחודש במזרח. או שאולי יוציאו תקנות שאסור לצאת מהבתים, אסור להתקהל, אסור להפגין, השב"כ ייכנס לכולנו לטלפונים ויעקוב אחרי ההתנהלות שלנו, בתי המשפט יבוטלו בדיון לילי וחפוז בלי פיקוח והפרלמנט יפוזר באופן חד צדדי – רגע, מה? אתם מבינים, זה לא כל כך מופרך כמו שזה נראה. 

בהיסטוריה הפרטית של המשפחה שלי יש את מי שקלטו את הסימנים בגרמניה של שנות ה־30 ומיהרו לעלות על אונייה שלקחה אותם אל החופש ויש מי שהיססו, אמרו שפה זה לא יכול לקרות, ועלו בארובות השמיימה. 

אז נכון שאסור להשוות, אף פעם אסור להשוות, אבל כל נקודה של שבר בדמוקרטיה – בחיים או בספרות – התחילה במקום שבו איש לא האמין שזה יקרה. לא הגרמנים הנאורים בתחילת המאה ה־20, גם לא האיטלקים דאז, לא הנשים האמריקאיות של "סיפורה של שפחה" או האמריקאים מסיפורו של פיליפ רות "הקנוניה נגד אמריקה" והרשימה עוד ארוכה. 

אסור להשוות, אבל כל נקודה של שבר בדמוקרטיה התחילה במקום שבו איש לא האמין שזה יקרה

הספרות לא חסרה המצאות דיסטופיות על שלטון דיקטטורי ולצערי גם המציאות לא. ואני, עם הגנים דור שלישי שלי, עם הקול הפנימי של סבתי הניצולה שאומרת תמיד "לא עוד", אני לא מפסיקה לשאול את עצמי – האם אלה הסימנים? האם במבחן הזמן ההיסטוריונים יסתכלו על הרגע הזה לאחור ויגידו לעצמם – איך הם לא תפסו שמוליכים אותם שולל בחסות משבר עולמי? איך הם לא ראו את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית? איך הם לא הבינו שמחנות ההסגר לשמאלנים וערבים מעבר לפינה? איך הם לא ראו שעוד רגע קט מי שלא יביע אמונים לאל נתניהו ירום הודו ימצא עצמו אזרח סוג ב'? הרי הגזענות שטפה את המדינה הזו בשנה האחרונה כפי שלא שטפה מעולם. האם כך נראים סימני דיקטטורה? זה הזמן למהר לפנות את הבונקר?

זה היה אמור להיות טור חגיגי, לקראת גיליון פסח חגיגי, עם כוכבת שער חגיגית. הכול אמור היה להיצבע בצבעי אביב שמחים. במקום זה אני מדמיינת איך צריך להישמר מהקאפו. הלוואי ואני טועה בגדול. הלוואי ובאמת אסור להשוות, לא בגלל שזה יביא אליי טינופת של טוקבקיסטים שיקיאו רפש על השמאלנית התורנית, אלא מתוך אמונה אמיתית בטיבו החיובי של האדם באשר הוא אדם, של השלטון, של מדינת ישראל. ואמרו אמן.  

>> אנחנו בפתחם של ימי ביניים מודרניים