גאווה ישראלית: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס
הקולנוע הישראלי הולך ומשתבח, ולשמחתנו גם בנטפליקס מבינים את זה. מבקרת הקולנוע יעל שוב אספה את הסרטים הישראלים הכי איכותיים בסטרימינג. צפייה מהנה
אין הפתעה בעצם הרצון להתנחם בקצת יצירה ישראלית בתקופה שכזו. בכל זאת, מי מבין אותנו יותר מעצמנו? גם בנטפליקס כבר הבינו שיש מי שרוצה לצפות בקצת קולנוע ישראלי טוב, ואגרו רשימה קטנה-אך-נאה של סרטים ישראלים. ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב לנבור בארכיון, והיא חזרה עם תשעה סרטים מקומיים נהדרים שתוכלו לשים ממש עכשיו בנטפליקס, ולהעביר קצת זמן עם תחושת גאווה מקומית. כולנו צריכים קצת מזה עכשיו.
>> כמה דמעות: צפו אונליין בסרטיו היפים של יהב וינר ז"ל
המשגיחים (2012)
סרטו הקצבי והמבדר של מני יעיש (שגדל על סרטי אקשן של ואן-דאם) הוא אחד הדיוקנאות היותר מורכבים, משכנעים ומאתגרים של ישראליות שאיבדה את דרכה. יעיש מצא את האיזון הנכון ואת הטון המדויק (לפרקים קומי, לעתים דרמתי) לסיפור על שלושה חוזרים בתשובה מבת ים, שמינו את עצמם לשומרי ראשו של אלוהים. אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן) מכריזים על עצמם כבר בסצנה הראשונה, כשהם מתנפלים על כמה צעירים שמשמיעים ברחוב מוזיקה רוסית בווליום אגרסיבי. ההתקפה מונעת גם על ידי שנאת זרים משולהבת ורוויית התלהבות קדמונית מהפגנת כוח אלימה. אחרי שסגרו חשבון עם הרוסים הרעשניים, שלושת הבריונים הברסלבים גורמים נזק ל"חוטאים" נוספים, ומאיימים גם על מירי החילונית (רותם זיסמן כהן) שלבושה אינו תואם את הנורמות שלהם. נוכחותה המתריסה מבלבלת את חושיו של אבי, וגורמת לו לבחון את עצמו ואת מעשיו. מכאן מתפתחת דרמה זהירה ויפה של תיקון נפש, שבה משתתפים גם שני רבנים שמייצגים פנים פייסניות ומאוזנות יותר של היהדות. "המשגיחים" ניחן בתחושת אותנטיות חיונית וזורמת שעולה משפת הרחוב הציורית, מהדיאלוגים המדויקים, מההווי, ומהמשחק המשובח של כולם.
נודל (2007)
חוץ מגורי דובים, אין דבר מתוק יותר מילד סיני קטן. פועל יוצא מכך הוא שאין דבר יותר נוגע ללב מאשר ילד סיני קטן ועצוב. נודל הוא ילד שכזה, שאמו השאירה אותו לשעה אצל הדיילת מירי (מילי אביטל הנהדרת), ונעלמה. נוכחותו של הילד העזוב, שמזדקף בתקווה כל אימת שהטלפון מצלצל או שנשמעת דפיקה בדלת, מאלצת את מירי הכבויה (פעמיים אלמנת מלחמה) לעשות מעשה. היא, אחותה גילה (ענת וקסמן), חברותיהן וגם שני גברים שרמנטיים (אלון אבוטבול ויפתח קליין) מחפשים דרך להשיב את הבן לאמו האבודה. אה, ויש גם כלבלב חמוד שמתיידד עם נודל באופן מיידי, כמו שכלבים עושים. התסריט מבקש מאיתנו לקבל סדרה של צירופי מקרים והנחות יסוד לא ממש משכנעות, כמו דמותו של מתי (קליין) שצץ מהשמיים, פשוטו כמשמעו, ומשמש ככלבויניק עלילתי שעוזר לפתור שלל בעיות. זאת גם לא הדרמה הקומית הראשונה על אישה שוויתרה על החיים עד שנפל עליה ילד שעורר בה רגשות רדומים, אבל איילת מנחמי ("שבע ברכות") היא במאית מצוינת. הזרימה של הסרט, הדינמיקה החיה בין השחקנים, והילד ממיס הלבבות משדרגים את התסריט, והתוצאה חמוצה מתוקה כמו שצריך.
סבוי (2022)
"תגידי לו שידבר איתי, אני רוצה לדבר איתו. את בטח לא יודעת טוב ערבית, ושלא תפספסי משהו". הדובר הוא נציג הכוחות הישראלים שהתאספו סביב מלון סבוי בתל אביב בלילה של ה-5 במרץ 1975. הוא רוצה לדבר עם מנהיג חוליה של אנשי פת"ח, שחדרו למלון ולקחו שמונה בני ערובה בדרישה לשחרור מחבלים שהיו כלואים בישראל. האישה שהוא מדבר אליה בהתנשאות היא כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שתיווכה בשלוות נפש בין המחבלים לבין הכוחות הישראלים. סרטה עוצר הנשימה של זהר וגנר מספר על גבורתה של כוכבה באותו לילה נורא, ועל הזלזול המאצ'ואיסטי שהופגן כלפיה, שתרם לכך שבסופו של אותו לילה האישה בעלת תעצומות הנפש המדהימות האלה הוצגה בעיתונים ובשיח הציבורי כ"פרוצה". זה שילוב יוצא דופן בין סרט תיעודי – הכולל חומרי ארכיון מרתקים שצולמו והוקלטו מחוץ למלון – לבין דוקו-דרמה המשחזרת באמצעות שחקנים מה קרה בתוך המלון. הבסיס לשחזור הדרמטי הוא דברים שכתבה כוכבה לוי ביומנה. דאנה איבגי מצוינת בתפקיד כוכבה, והסרט נחווה כמעין מותחן מלחיץ, שלאורכו מטפטף הזלזול בגיבורה שלו – עקרת בית בת 31 ממוצא כורדי־תימני שכתבה שירים ורצתה להיות סופרת.
ביקור התזמורת (2007)
סרטו של ערן קולירין, שזכה בשמונה פרסי אופיר ואף עובד למחזמר בברודוויי, מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית. מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב.
למלא את החלל (2012)
סרטה הראשון של רמה בורשטיין, שזכה בשבעה פרסי אופיר (בהם לסרט הטוב ביותר), נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת. מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.
קלרה הקדושה (1996)
ארי פולמן ("ואלס עם באשיר") ואורי סיון יצרו סרט נעורים מאוד יוצא דופן, שמערבל את המרכיבים המוכרים של הז'אנר (מרד נעורים, אהבה ראשונה), מוסיף רכיבים חדשים, וטובל באווירה דחוסה וביופי חזותי מסעיר. בעיירת פיתוח דמיונית ב-1999, על סף המילניום, מורה (יוסף אל דרור) ומנהל בית ספר (יגאל נאור) מנהלים מלחמה בתלמידים. כיתה שלמה בבית הספר על שם גולדה מאיר (שדיוקנה מתנוסס על כל הקירות) קיבלה מאה במבחן במתמטיקה, וההנחה הטבעית היא שמישהו גנב את השאלון. חקירת התלמידים מגלה שעולה חדשה מרוסיה בשם קלרה (לוסי דובינצ'יק) רואה את הנסתר, והיא ניחשה את התרגילים במבחן. אמה של קלרה (יבגניה דודינה) מאמינה, מניסיונה האישי, שזה יעבור לה כשהיא תתאהב. במקביל הסיפור עוקב אחר שלושה חברים פרועים, וככל שהוא מתקדם הדברים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים (המנהל רוצה לנצל את כוחותיה של קלרה כדי לחולל מהפכה צרפתית חדשה). זוכה שבעה פרסי האקדמיה לקולנוע (לפני שקראו לו אופיר), כולל לבימוי ולסרט, מלווה במוזיקה מכשפת שהלחין ברי סחרוף.
חיים יקרים (2010)
סרטו התיעודי של שלומי אלדר, מי שהיה כתב טלוויזיה ברצועת עזה, הגיע כמעט עד האוסקר (הוא התברג בשורטליסט שממנה נבחרו חמשת המועמדים הסופיים). זה התחיל מכתבה שצילם לערוץ 10 על תינוק פלסטיני מחאן יונס, המאושפז בבית החולים תל השומר בשל כשל חיסוני מולד, מחלה שממנה נפטרו שתיים מאחיותיו. הרופא המטפל, ד"ר רז סומך, פנה לאלדר שיפרסם את המקרה ויסייע בגיוס 55,000 דולר למימון השתלת מח עצם שתציל את חייו. אבל לפני זה צריך למצוא תורם מתאים, וכזה לא נמצא בקרב בני המשפחה. אלדר החליט לעקוב אחר השתלשלות האירועים ולהרחיב את הכתבה לסרט באורך מלא. זאת דרמת מציאות עזה, עתירת פיתולים וסיבוכים פוליטיים, פיגועים ומבצעים צבאיים (משפחתו של התינוק לכודה בין ישראל לבין עזה, והאם אומרת שאין לה בעיה שבנה יגדל להיות שהיד), המספקת פנים אנושיות למציאות המורכבת באזור שלנו. אחד הסרטים הכי הומניסטיים ומרגשים שנוצרו כאן אי פעם.
עג'מי (2009)
כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב. הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.
לעבור את הקיר (2016)
מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש. כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.