היא ניהלה את אגף עברייני המין בבית הסוהר. עכשיו היא מחבקת את הקורבנות

בשנת 2017 הייתה לבנה אלמקייס האישה הראשונה בישראל שקיבלה על עצמה את ניהול האגף לעברייני מין בשירות בתי הסוהר. עד שהיא הגיעה, כיהנו בתפקיד הזה רק גברים. אלמקייס היתה אז בת 51, מאחוריה כשלושים שנות קריירה פיקודית בשב"ס. "כשהוצע לי התפקיד התלבטתי, כי זה תיק גדול. ידעתי שזו התמודדות אחרת", היא נזכרת. "הייתי רגילה לעבוד עם ראשי ארגוני פשיעה. לעומתם, עברייני מין הם אנשים שאין מה לפחד מהם. את לא צריכה לחשוש כשאת הולכת באגף. כמה שהם מפלצתיים בחוץ, הם פחדנים בפנים. הקושי הוא בעיקר נפשי. אז ידעתי איך אני נכנסת ולא ידעתי איך אני יוצאת". כדי להתמודד עם התפקיד, פיתחה אלמקייס מנגנוני הגנה. בין השאר, היא נמנעה מקריאת פסקי הדין של האסירים. "אם הייתי נכנסת לזה לא הייתי מצליחה לעבוד", היא מסבירה, "בכתב האישום יש את הפרטים הכי קטנים. מספיק שאת קוראת פעם אחת על אבא שאנס את הילדה שלו. זה דבר שאי אפשר לעמוד בו".

כעבור שנתיים בתפקיד, אלמייקס פרשה משירות בתי הסוהר. במהלך התקופה הזאת היא נתקפה חרדות, שהופנו בעיקר כלפיה בתה המתבגרת ויצאו מכלל שליטה. "במהלך השנים שהייתי באגף פשוט בניתי סוג של כלא לבת שלי", היא מספרת. "היו לי חרדות מפחידות שמישהו יפגע בה. היא הייתה יוצאת והייתי מבררת עם מי, ומי מחזיר אותה, וכמובן שלא הייתי ישנה עד שהיא הייתה חוזרת".

אלמקייס מתארת את נקודת השבירה. "הגיע אלינו טכנאי מזגנים, אדם שאני מכירה אישית, לא זר. הילדה שלי הייתה לבד בבית. התקשרתי אליה אחרי 20 דקות, והיא לא ענתה. התקשרתי אחרי שעה, והיא לא ענתה. אני מדברת על 40-50 צלצולים", היא מספרת. "הייתי בטוחה שהוא פגע בבית שלי. משוכנעת מעל כל צל של ספק. אמרתי לעצמי שהדבר שהכי חששתי ממנו קרה. לא הצלחתי לשמור עליה", היא נזכרת. "בסופו של דבר היא התקשרה ואמרה לי 'אמא, מה קורה לך, השעה שמונה בבוקר, אנחנו בחופש הגדול'. אני לא קלטתי את זה, לא חשבתי בהיגיון, לא הייתי מחוברת לזמן. אחרי האירוע הזה הבנתי שמספיק. שנתיים זה די והותר. אני פוגעת בבני הבית ואני לא יכולה להמשיך ככה".

"בישורת האחרונה של כתיבת הספר הכל חזר אליי בבת אחת, אחרי ארבעים שנה. הבנתי שבין גיל 8 ל-12 הותקפתי מינית. בזמנו לא סיפרתי לאמא שלי כי לא רציתי להעמיס עליה. מאז עשיתי שינוי, הפסקתי להיות אדם מרצה"

מאז שפרשה מהתפקיד, אלמייקס התמסרה לטיפול בנפגעי ונפגעות עבירות מין. "התחלתי ללמוד טיפול במכללת טאותרפיה (פסיכותרפיה עם התמחות בהתמכרויות – ש"ר), ובהמשך גם הנחיית קבוצות, על מנת להתפתח כאשר מקצוע בשירות בתי הסוהר. בכלל לא חשבתי שאמשיך לקריירה טיפולית. נשאבתי לעבודה עם התמכרויות, באמצעות גישת שניים-עשר הצעדים. ראיתי כמה אפשר לעשות בעולם הזה, כמה אפשר לסייע לאנשים לחזור לחיים נורמטיביים". לפני כשנתיים היא סיימה את לימודיה והקימה קליניקה פרטית שבה היא פוגשת נשים שנפגעו מינית. כעת רואה אור ספרה הראשון בנושא, "נקייה מאשמה", שפורש את שיטת הטיפול שלה בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית על ידי עיבוד של תוכנית שניים-עשר הצעדים, שמיועדת במקור לטיפול באנשים שמתמודדים עם התמכרות.

בזמן כתיבת הספר, זיכרון הפגיעה המינית שחוותה בילדותה צף ועלה. עד אז, היא לא העלתה על דעתה שהיא עצמה הייתה קורבן. "בישורת האחרונה של כתיבת הספר הכל חזר אליי בבת אחת, אחרי ארבעים שנה", היא נזכרת. "פתאום הריח שלו, השיער, טון הדיבור – הכול קפץ לי החוצה. אז גם פירשתי אחרת את החרדות שהיו לי בתקופה שהייתי באגף. הבנתי שבין גיל 8 ל-12 הותקפתי מינית. השכן של סבא וסבתא שלי, שהיה גדול ממני ב-15 שנה, פגע בי במשך זמן ממושך. כשהזיכרונות חזרו, הרגשתי אשמה נוראית. למה לא סיפרתי לאמא שלי? היום אני מבינה שלא רציתי להעמיס עליה. הייתי הבכורה, סוג של ילדה הורית, וחשבתי שעדיף לא לספר. כל פגמי האופי שהיו לי כל החיים הם תוצאה של הפגיעה הזאת, שהייתה מודחקת. עשיתי שינוי. הפסקתי להיות אדם מרצה".

"כשמגיעה אליי מישהי לפגישה, אני קודם כל מחבקת אותה". לבנה אלמקייס | צילום: באדיבות המצולמת

המקום שבו אפשר להעניק אהבה

גישת שניים-עשר הצעדים היא אחת הגישות הנפוצות ביותר בעולם המערבי לטיפול בהפרעות התמכרות לסמים, הימורים ועוד. בין השאר, זוהי הגישה שבה משתמשים בארגון "אלכוהוליסטים אנונימיים". לאורך השנים ספגה השיטה ביקורת בקהילה המדעית, משום שלא הצטבר גוף ידע מדעי נרחב ואיתן המוכיח את יעילותה. רק בשנים האחרונות החלו לצוץ מחקרים המספקים ראיות מדעיות לכך שהיא יעילה בטיפול בהתמכרויות, אך הקהילה המדעית עודנה חלוקה בנוגע לכך. יתרה מכך, ישנם ממצאים המצביעים על כך שהגישה אינה עדיפה על שיטות טיפול אחרות, כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי או טיפול תרופתי. בעוד שרבים יהיו מוכנים להישבע כי שיטת שניים-עשר הצעדים הצילה את חייהם, אחרים יעידו כי לא הצליחו להיעזר בה. אלמייקס לא מתרגשת מהביקורת. גם אין לה כוונה לערוך בעתיד מחקר שיבדוק את יעילות הגישה הטיפולית שפיתחה. "זה לא משהו מדיד, שאת יכולה לספור. אין צורך לומר 'בסופו של דבר הגישה עזרה ל-X מטופלות מתוך Y'. אני רואה את התוצאות, וזה מה שחשוב".

"כשעברייני מין מגיעים לבית הסוהר הם לא מודעים לזה שהם חולים ושהם עשו עבירה מאוד חמורה. הם נכנסים בתחושה שהם סוג של קורבן של החברה, החיים. תוך כדי טיפול הם מבינים שהעבירה שהם עשו – היא עליהם"

בדרך כלל גישה טיפולית מתפתחת אחרי שנים של ניסיון בעבודה כפסיכולוגית, פסיכיאטרית או עובדת סוציאלית.
"עברתי מסלול אחר, אבל אני לא שוללת את העולמות האלו. אני קוראת המון בתחום, ואני מחברת את זה לעולמות של שנים-עשר הצעדים. עם זאת, אני מציעה משהו אחר למטופלים. יש אצלי יותר גמישות. בפגישה הראשונה, למשל, אני מחבקת אותם, ויש ימים שעובדים בבית קפה או בים במקום בקליניקה".

ניהלת את האגף לעברייני מין ועכשיו את פוגשת בקליניקה בעיקר נפגעים. עברת מעיסוק בפוגעים לטיפול בקורבנות. את רואה במה שאת עושה עכשיו המשך רציף או ההפך הגמור?
"בשבס הייתי מפקדת, הייתי אמורה להיות קשוחה. מול האסירים יש דיסטנס מלא, אני לא יכולה ללחוץ יד לאסיר. בתפקידים שלי בשב"ס אפשר לומר שעסקתי גם בטיפול, אבל העיקר היה הניהול. אסירים היו נכנסים אליי לחדר, מדברים, הייתי מפנה אותם לקבוצות תמיכה ואפילו העברתי בעצמי קבוצות כמה פעמים. במקום שאני נמצאת בו היום אני יכולה להעניק אהבה. מגיעה אליי מישהי לפגישה ואני מחבקת אותה. אז זה כן המשך למה שעשיתי בשב"ס, אבל זה גם משהו קצת אחר. במובן מסוים הלכתי לצד השני של המתרס. כשהייתי מנהלת אגף של גברים שפגעו מינית, נחשפתי לכל עיוותי החשיבה שלהם. כשהם מגיעים לבית הסוהר הם לא מודעים לזה שהם חולים ושהם עשו עבירה מאוד חמורה. הם נכנסים בתחושה שהם סוג של קורבן של החברה, החיים. תוך כדי טיפול הם מבינים שהעבירה שהם עשו – היא עליהם. עכשיו אני מכירה את דפוסי המחשבה של הצד השני, שנפגע. אין אישה שנפגעה ולא מרגישה אשמה על כך, אך אין אישה שאשמה ולו במעט בזה שמישהו פגע בה. צריך לזכור שאני יודעת מי אלו שפגעו. כמה מעוותת התפיסה שלהם. וכשאני אומרת את זה – זה אחרת".

כריכת הספר "נקייה מאשמה" | צילום: יח"צ

גישת 12 הצעדים לטיפול בנפגעי תקיפה מינית

צעד 1: כניעה. "המכור צריך להגיד 'אני מרים ידיים ורוצה לשים על השולחן את הבעיה שלי'. האישה שנפגעה אומרת 'אני רוצה לחשוף את הסוד שלי' ומוציאה החוצה את מה שהיא מסתירה ימים, שנים".

צעד 2: אמונה. "אנשים מכורים או אנשים אחרי פגיעה מינית כבר לא מאמינים בכלום. אישה אחרי פגיעה לא מאמינה באף אחד. בצעד הזה צריך לקבל על עצמם אמונה במישהו עם כוח גדול – לא משנה מי, זה יכול להיות אלוהים, זה יכול להיות הטיפול".

צעד 3: מסירה. "המטופלים צריכים למסור לנו את הבעיה. לומר 'אני מאמין בכם שאתם יכולים לעזור לי'. אישה שנפגעה לא האמינה באף אחת עד היום, ועכשיו היא שמה את זה על השולחן. היא אומרת 'אני באה לעשות עבודה עם עצמי'".

צעד 4: הסיפור. "המכור מתחיל לספר את הסיפור שלו, איך הוא הגיע לסמים, וגם האישה שנפגעה מספרת את הסיפור, מי פגע בה, מה היא עברה בתקופה הזו".

צעד 5: להתחיל לדבר על הפגמים. "גם האישה שנפגעה מינית מתחילה לדבר על הפגמים שיש בה".

צעד 6: לבקש מאלוהים להסיר את הפגמים.

צעד 7: ענווה. "אני יודעת שיש לי פגמים ויש דברים שעברתי. אני לא מוחקת אותם מהחיים שלי. אני לומדת לחבק אותם ולהמשיך עם חיי. אני יודעת מה החסרונות שלי ומה המעלות. אני לומדת שיש איזון, יש ימים כאלה ויש ימים כאלה".

צעדים 8-9: בקשת סליחה. "מכור הרי פוגע בכל העולם ואשתו, וגם אישה שנפגעה מינית פוגעת בעצמה ובאנשים שקרובים אליה, לא ביודעין. היא פוגעת בכולם כי היא פגועה. אחרי שמבינים הכל מתחילים לבקש סליחה, קודם כל מעצמנו ואז מהאנשים שפגענו בהם. זה תהליך מאוד מיוחד. פתאום מישהי מסוגלות לבקש סליחה מההורים שהיא חשבה שלא היו לצידה".

צעד 10: אהבה. "להתחיל לאהוב את עצמי ואת הסביבה, להרגיש מה זאת אהבה".

צעד 11: מדיטציות ותפילות. "לחשוב חיובי. חיים רק להיום. אז יהיו לי ימים קשים, מחר יום חדש".

צעד 12: העברת הבשורה. "אני נפגעת מינית, עברתי את כל התהליך, ועכשיו אני יכולה לדבר על זה ולספר לאישה אחרת איפה אני נמצאת היום. כך היא תבין שאפשר לטפל בזה, לעשות שינוי".

>> איך לדבר עם מתבגרים על סקס וסמים?