כשאת אומרת לא

"לא פמיניסטית אלא הומניסטית". מדונה | צילום: gettyimages
"לא פמיניסטית אלא הומניסטית". מדונה | צילום: gettyimages

המילה "פמיניסטית" סיבכה את המגזין החזק בעולם, ואפילו מדונה מפחדת ממנה. אף ששוויון זכויות לנשים זה הדבר הכי מובן מאליו, נשים עדיין מסרבות לכנות את עצמן פמיניסטיות. מה עובר בראשה של הפמיניסטית הלא פמיניסטית?

88 שיתופים | 132 צפיות

בסוף כל שנה מפרסם מגזין "טיים" סקר שבו הוא שואל את קוראיו אילו מילים נמאס להם לשמוע וצריכות להיאסר לשימוש בשנה הבאה? הסקר נעשה ברוח סמי מבודחת, וברשימת ההצעות נכללות מילות סלנג מגוחכות או תופעות תרבותיות מתישות. ברשימה האחרונה נכללו למשל המילים קייל (העלה הטרנדי) והביטוי השחוק "אמר אף אחד אף פעם". בין כל אלה השתרבבה לה עוד מילה, קצת פחות תמימה: "פמיניסטית".

בסקר אמנם נכתב שאין הכוונה להעלים (או להעליב) את הפמיניזם כאידיאולוגיה, אלא רק לצמצם את תופעת הסלבס שמתהדרות בה כאילו היו פוליטיקאיות בקמפיין בחירות, אבל הנזק נעשה ו"טיים" קיבלו אינספור תלונות זועמות וטורי תגובה מגנים. ההתנצלות לא איחרה להגיע והמגזין פרסם הצהרה שהמילה לא הייתה צריכה להיכלל ברשימה. אפשר לבטל את האנקדוטה הזאת בטענה השחוקה שלפמיניסטיות אין חוש הומור, אבל מה שמעניין יותר הוא העובדה שבמגזין שברור שעומד מאחורי הפמיניזם כאידיאולוגיה, סימנו את השימוש במילה כתופעה נפרדת, כאילו הצמיחה לה המילה כנפיים ונפרדה מאימא אווזה.

עיון קצר במציאות מוכיח שאכן, המילה "פמיניסטית" יצאה משליטה ונושאת הגדרות שונות, שרובן קשורות לדימוי לוחמני, כועס ובעיקר שונא גברים. ליידי גאגא, אייקון פמיניסטי ללא ספק, הצהירה בראיון שהיא לא פמיניסטית כי היא אוהבת גברים. מאוחר יותר חזרה בה מדבריה ואמרה שהיא "קצת פמיניסטית", אבל הסיבה התלושה מהמציאות שניסחה נחקקה בזיכרון. היא לא הסלב היחידה שמתעקשת לחמוק מההגדרה, ויותר מכך – היא לא הסלב היחידה שברור לחלוטין שאוחזת בדעות פמיניסטיות ובכל זאת, מסרבת להזדהות ככזו. מדונה, שרה ג'סיקה פרקר, דמי מור, קייטי פרי, סוזן סרנדון – כולן צוטטו בגרסה כזו או אחרת של התחמקות מתפתלת מהתיוג: "אני מאמינה בכוח של נשים, אבל אני לא פמיניסטית"; "לא הייתי מגדירה את עצמי כפמיניסטית, כי יש לזה קונוטציה שלילית"; וכמובן – "אני לא פמיניסטית, אני הומניסטית". אולי עדיפה כבר הגישה של בר רפאלי, שלא רוקדת בחוסר חינניות סביב סמנטיקה, אלא באמת אוחזת בדעות לא פמיניסטיות, כפי שאמרה בראיון לידיעות אחרונות ב־2013: "אני בכלל לא פמיניסטית. אני לא מוכנה שהוא ישטוף לי כלים, אני שוטפת את הכלים ואני זאת שמנקה ואני זאת שרוצה להישאר בבית עם הילדים בסוף. אני רוצה גבר שאוכל להסתכל עליו קצת מלמטה, ושהוא אפילו יהיה איזה סוג של מודל חיקוי בשבילי, אפילו מישהו שאעריץ".

"קצת פמיניסטית". ליידי גאגא | צילום: gettyimages
"קצת פמיניסטית". ליידי גאגא | צילום: gettyimages

עשו מהפמיניזם שד

ד"ר מירי רוזמרין מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב אומרת שלא מדובר בתופעה חדשה. "מאז ומעולם הדעה הרווחת היא שהנושא של נשים כבר פתור", היא מסבירה. "לנשים תמיד הייתה בעיה לשים את עצמן או את הבעיות שלהן בפוקוס. לדעתי הן עדיין מפחדות להיות מזוהות עם התנגדות למערך הכוח החברתי הכי יציב שיש לנו, שהוא השוליות של נשים בחברה". מפתיע לגלות עד כמה שכיח לשמוע נשים שבהחלט מאמינות בשוויון ובכל זאת מתעקשות בכל תוקף שהן לא פמיניסטיות. משיטוט בקבוצות פמיניסטיות בפייסבוק, וגם סתם בשיחות חולין, אפשר לאתר שני סוגים שונים של הפמיניסטית־הלא־פמיניסטית. בקבוצה אחת נמצאות אלה שלא אוהבות הגדרות, ובשנייה תמצאו נשים שחושבות שמטרת הפמיניזם הוא לרומם את האישה מעל הגבר במקום לדאוג לשוויון מגדרי אמיתי. אלה נמנעות מההגדרה של פמיניזם בעיקר משום שהן מצמצמות אותה לזרם פמיניסטי אחד מיני רבים. "עשו מהפמיניזם שד", אומרת ד"ר רוזמרין. "אבל כל מי שרק מתחילה להתעניין בזה מגלה מהר מאוד שיש כמה סוגים של פמיניזם. זו לא מפלצת אחת שבאה לחסל גברים".

[interaction id="54eecd7efea642d931417469"]

קטלין מוראן, מחברת הספר "איך להיות אישה" שיוצא בימים אלה בתרגום לעברית בהוצאת מטר, מנסחת היטב את התפיסה הרווחת והשגויה של מהו פמיניזם. "אנחנו זקוקים למילה נואשות", היא כותבת. "רק 29 אחוזים מהנשים באמריקה מתארות את עצמן כפמיניסטיות, ורק 42 אחוזים מהנשים באנגליה. חשבתי לעצמי: איזה חלק ב'שחרור האישה' לא מתאים לכן? החופש להצביע? הזכות לא להיות רכוש של הגברים שהתחתנתן איתם? הקריאה לשוויון בשכר? או שאולי פשוט הייתן שיכורות כשעשו את הסקר? הבנתי שטכנית בלתי אפשרי שאישה תטען נגד פמיניזם. בלי פמיניזם היה אסור לה לנהל דיון על מקומה של האישה בהיסטוריה. היא הייתה עסוקה מדי בללדת ילדים על הרצפה במטבח בעודה נושכת כף מעץ כדי לא להפריע לגברים לשחק קלפים, ואז חוזרת לקרצף את השירותים".

למוראן – שלטענתה כל מה שצריך כדי להבין אם את פמיניסטית הוא להכניס את היד לתחתונים, לוודא שיש לך וגינה ולרצות להיות חופשייה – יש הצעה: "תגידו את זה. תגידו את זה עכשיו! כי אם אתן לא מסוגלות, זה אומר שלמעשה אתן מתכופפות קדימה ואומרות: 'תבעטו לי בתחת וקחו ממני את זכות ההצבעה, בבקשה מכם, מנהיגי הממסד הפטריארכלי!'".

"בכלל לא פמיניסטית". בר רפאלי | צילום: gettyimages
"בכלל לא פמיניסטית". בר רפאלי | צילום: gettyimages

תהליך מערער

אבל האם אנחנו חייבות לצעוק שאנחנו פמיניסטיות? "זה בסדר לא להגיד את זה כטקטיקה רטורית", אומרת רוזמרין. "גם אני לפעמים משתמשת במילה 'מגדר' במקום 'פמיניזם', פשוט כי גברים לא נרשמים לקורסים עם המילה פמיניזם ועם המילה מגדר כן. אבל יש גבול לטקטיקה הזאת – מול עצמנו אנחנו חייבות להגדיר. להגיד 'אני לא פמיניסטית' זה טשטוש של המקום שבו אנחנו עומדות, זה מקדם אשליות שיש לנו לגבי שוויון".

אי אפשר לקדם שינוי בלי לקרוא לעצמך פמיניסטית?

"לא. ההגדרה חשובה, כי היא מסמנת את הזיקה שלך לרצון לשינוי. אני מבינה למה זה קשה, זה תהליך מערער! הוא מצריך התבוננות שונה על יחסים עם גברים ועם הגוף ועם המשפחה, אבל את צריכה לשים את עצמך על המפה ולהגיד 'אני רוצה שינוי'. אפשר לפעמים גם לא להגיד את זה בקול רם, אבל מול עצמי – תמיד אגיד את זה, כדי לא להיות מטושטשת עם עצמי". מוראן בוודאי תסכים עם הטענה הזאת: "אנחנו זקוקות למילה היחידה ששימשה אותנו מאז ומעולם כדי לתאר את 'התהליך שבו נשים וגברים משיגים שוויון'. חוסר הנכונות להשתמש בה הוא איתות גרוע מאוד. תארו לעצמכן שבשנות ה־60 היו השחורים מחליטים שזה לא אופנתי להיות 'בקטע' של זכויות אדם. 'לא! אני לא בקטע של זכויות אדם! מרטין לותר קינג הזה סתם צועק כל הזמן! בחיי, שיירגע כבר'".