הר האלוהים

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter

כמעט כל מי שנוסע לטיול ספארי בקניה או בטנזניה, יוצא לשם כדי לצפות בשפע בעלי החיים שמאכלסים את שמורות הטבע המפורסמות. אחד המקומות הכי מְתֻיָּרִים בטנזניה הוא פארק הסֵרֶנְגֵטִי, שבצפון המדינה. הפארק העצום מפורסם בזכות "הנדידה הגדולה": בתחילת העונה היבשה עוזבים עדרים של יותר ממיליון וחצי גַּנּוֹ וזברות את דרומה של השמורה, ונעים לכיוון צפון, אל שמורת מַסַּאי מַארָה שבקניה. בחודש נובמבר הם מתחילים לחזור בחזרה.

מאות אלפי המטיילים המגיעים לאזור וחוצים את השטח במהירות, לא שמים לב לדבר המעניין באמת: באמצע המישור, המנוקד בכתמי שיחים ומעט עצים נמוכים, מתנוססת לה מעין דיונה. מבט מעמיק יותר לכיוון צפון-מערב יסביר את העניין – מקורו של ה"חול" הוא הר הגעש אוֹל דוֹינִיוֹ לֵנְגַאי, שנמצא לא רחוק משם.

ההר של המַסַּאים

לפני הכל, בואו נכיר את תושבי המקום. שבט המַסַּאי הוא המפורסם ביותר בקניה ובטנזניה. בני השבט נחשבים ללוחמים נועזים, בין היתר משום שטקס ההתבגרות של הנערים מבוסס על מבחן הישרדות אמיתי, שבעבר כלל גם ציד של אריה.

המסאים מאמינים שמקום מושבו של האלוהים שלהם הוא בראש ההר. בשפה המדוברת, מַאַאה, המילה "אלוהים" זהה למילה "שמיים", על כן פירוש השם אוֹל דוֹינִיוֹ לֵנְגַאי הוא "הר האלוהים". המסאים אינם נוהגים לטפס על ההר. הם חוששים שזעמו של האל נַגַאִי יפגע בהם על שהעזו להתקרב אליו, ולכן הם נוהגים להתפלל כשפניהם מופנות אליו או אל דיונות החול הפזורות סביבו, המהוות מעין שלוחות שלו.



שבט המַסַּאי הוא המפורסם ביותר בקניה ובטנזניה [אילוסטרציה: Shutterstock]

לא גבוה, אבל מאוד מיוחד

הר הגעש הזה תופס חלק משמעותי בחייהם של המסאים. הוא נמצא בצפון טנזניה, קרוב מאוד למצוקים של הבקע הסורי-אפריקאי, שנוצרו לפני כ-1.2 מיליון שנים. ההר הוא חלק מסדרה של הרים געשיים שנוצרו מאוחר יותר, ובעצם הוא הצעיר שבהם – רק בן 370 אלף שנים.

הלנגאי הוא לא הגבוה בהרי אפריקה, אבל הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר ביבשת. התפרצויות מתרחשות פעמיים-שלוש בשנה, ובכל פעם שזה קורה, מקדימות את האירוע רעידות אדמה בעוצמה בינונית, שמורגשות בכל האזור. התיעוד הראשון להתפרצות נרשם בשנת 1883, והתיעוד המדעי רק בשנת 1940, אז גם התברר לחוקרים ייחוד נוסף של ההר: הלנגאי הוא הר הגעש הפעיל היחיד בעולם, שפולט לָבָה פחמתית ולא לבה בזלתית, הנפוצה הרבה יותר.

לבה בזלתית בנויה מתרכובות שמכילות צוֹרָן (סיליקון) וחמצן, או בשמן המדעי – סִילִיקָטִים. באופן לא מפתיע, כשהיא מתקררת, היא הופכת לסלע הבזלת. אם כך, הר הגעש לנגאי נמנה עם קבוצה ייחודית של הרי געש, שהלבה שלהם שונה. היא מכילה תרכובות שמכילות פחמן וחמצן, ובשם המדעי – קַרְבּוֹנָטִים. אבל בתוך הנבחרת הזו, שכוללת רק כ-300 הרי געש בעולם, הלנגאי הוא המיוחד מכולם, מכיוון שהוא היחיד שפעיל כיום.

ההבדל העיקרי בין הלבה הפחמתית לבין זו שמצויה ברוב הרי הגעש בעולם, הוא שהטמפרטורה שלה נמוכה בהרבה. ומכיוון שצבעו של גוף חם תלוי בטמפרטורה שלו (למשל, גוף החימום של התנור הופך לאדום כשהוא מתחמם), כשהלבה הבזלתית הרגילה עדיין חמה, הצבע שלה הוא אדום, אבל הלבה הפחמתית קרה יותר, ולכן היא נראית שחורה בעת יציאתה מהר הגעש. יתרון אחד שיש לטמפרטורה הנמוכה, הוא שבני אדם יכולים לעמוד יחסית קרוב להר, ולצפות במחזה המרהיב של זרימת הלבה מקרוב. כאשר ההר אינו פעיל, ניתן אף לטפס אל פסגתו.



בתחילת העונה היבשה נעות הזברות למַסַּאי מַארָה [אילוסטרציה: Shutterstock]

להציץ לתוך הר געש

החומר שנפלט מהר הגעש משנה את צבעו אחרי שעות אחדות לאפור-חום. בהמשך הופכת הלבה לאבקה פריכה, שעפה ברוח ומצטברת בסוואנה. אלה הן הדיונות המרהיבות שמקיפות את ההר.

לפני כמה שנים החלטתי לטפס אל ראש ההר ולראות כיצד נראה לועו של הר הגעש הייחודי הזה. יחד עם קבוצת מטיילים ישראלים, נסעתי במשך יומיים אל אזור ההר, והתמקמנו במחנה אוהלים למרגלותיו. מלמטה יכולנו לראות את שובלי האפר הפחמתי האפור, שרידי ההתפרצות האחרונה.

העלייה להר לא נחשבת לקשה במיוחד, מפני שאחרי כמה שעות כבר ניתן לעמוד על קצה המכתש ולהתרשם מארובות העשן ומהלוע הפולט עשן כמעט כל השנה. עם זאת, השיפוע התלול מקשה מעט על ההליכה, אבל הבעיה האמיתית היא הקרקע, שמכוסה בשכבה עבה ורכה של אפר, והרגליים שוקעות בו בכל צעד. הוסיפו לזה את הריח החזק של גפרית וגזים אחרים, שנישא באוויר, ותבינו שמדובר במשימה קצרה אך די מתישה.

בראש ההר רואים בור גדול מאוד בצורת מכתש, בקוטר של כ-400 מטרים. בתוכו נפערו עשרות ארובות עשנות הפולטות גזים. במרכז המכתש ניתן לראות את הלוע עצמו: חור פעור בקרקע, ובתוכו גושי אדמה ופחם. מכאן נפלטים בעת ההתפרצויות זרמי הלבה הפחמתית, בנוסף לסילוני עשן ולחלקיקים אחרים.

בשנים האחרונות אסרה ממשלת טנזניה לטפס על ההר, שכן קשה לחזות מתי הוא יתפרץ. הטיפוס גם הפך למסוכן ביותר, משום שהלבה גלשה, כך שהמכתש פשוט נסתם ושוליו תלולים ביותר. מכיוון שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו, ונראה שלעולם לא אוכל לטפס עליו שנית, נותרתי עם זיכרונות מהטיפוס אל הר הגעש יוצא הדופן של אפריקה, ובעיקר עם הסיפור על ההר הקדוש למסאים.

בני פירסט הוא גיאוגרף ואנתרופולוג, מומחה ליבשת אפריקה. דוקטורנט לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים

הכתבה התפרסמה במגזין גלילאו צעיר, נובמבר 2009

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם