זהו, הנשמה של מדינת ישראל מתה. איך ממשיכים מכאן?

גופות ששת החטופים שחולצו ממנהרות האימים בעזה הובאו אתמול (רביעי) לקבורה. התמונות שלהם לא יוצאות לי מהראש, במיוחד של המבוגרים שבהם – אנשים הנושקים לגיל 80 שנכחו בשעת צירי הלידה של המדינה הזאת, שאהבו את הארץ הזאת והאמינו בה, שנלחמו את מלחמותיה ומתו לבסוף על מזבח ההפקרה והפוליטיקה, בלי הזדמנות אפילו לתת חיבוק אחרון לילדים ולילדות שלהם, ליטוף ונישוק אחרון לנכדים ולנכדות.

>> "גם גברים מפחדים בחושך": הסרטון הזה מכאיב היום מתמיד

אני מנסה לדמיין מה הם הרגישו – חיים פרי, יורם מצגר, אלכס דנציג ואברהם מונדר (יחד עם החטופים הצעירים יותר, נדב פופלוול ויגב בוכשטב, שכבר לא יזכו להזדקן) – כשהתקווה והאמונה כי המדינה שלהם תעשה הכל בשביל להציל אותם (כי הרי על האתוס הזה גדלנו), התחלפה בהבנה המצמררת כי מכאן הם כבר לא יצאו בחיים. איך זה מרגיש בלב, בעור, בעצמות, שהמדינה שלך בוגדת בך ומצניחה אותך צניחה לא חופשית אל תחתית סדר העדיפויות. משאירה אותך למות לבד במערכה בייסורים קשים, בידיעה שהחיים שלך לא היו חשובים מספיק.

109 חטופים וחטופות עדיין מוחזקים בשבי, המילה שנירמלנו כל כך עד שאיבדה מהמשמעות ומהחשיבות שלה. אתמול שיתפה באינסטגרם גאיה קלדרון, בתו של עופר קלדרון שעדיין שבוי בעזה, חלק מהתגובות הרעילה שהיא מקבלת ברשת בזמן שהיא מנסה להשאיר את הראש מעל המים ולייצר לעצמה שפיות. אני לא יודעת כמה מהתגובות נכתבו על ידי בוטים וכמה מתוכן נכתבו על ידי אנשים עם לב של בוט, אבל כך או כך – זה מחריד.

בכלל, תגובות רעילות ובגידות כואבות זה טרנד שלא יוצא מהאופנה. אתמול חשפה נורית גפן את התגובות הגילניות הפוגעניות שהיא מקבלת בכל פעם שהיא פותחת את הפה. היא סיפרה בדמעות לנכד שלה דילן על המגיבים שקוראים לה "זקנה עלובה", ועל תגובה אחת של מגיב בשם יוסי שנכנסה לה מתחת לעור במיוחד. במסגרת הפודקאסט המשותף (והמצוין) שלהם, נתנה גפן את מונולוג חייה בקול רועד ועיניים בורקות מדמעות חנוקות. אני לא רוצה לגרוע ממנו דבר, אז הנה הוא בשלמותו:

"כן, אני זקנה בת 80, והזקנה לפעמים עלובה. כשהשנה תתפללו ותבקשו מחילה על עצמכם, תבקשו סליחה ומחילה שפגעתם בסבא ובסבתא שלכם הזקנים, בהורים שלכם הזקנים, בדודות והדודים, מכרים ומכרות. תתפללו טוב טוב, תבקשו סליחה ומחילה על הבוז, ההדרה והזלזול בזקנים, שזאת אני.

"כן, אני לפעמים עלובה. כי הזקנה יכולה להיות מאוד עלובה, מעליבה, כואבת וחסרת אונים, עצובה, בודדה. כשאני הולכת ברחוב ובורח לי הפיפי והקקי מבלי שארגיש ואני מסריחה למרחקים, אני מתה מבושה ומרגישה את בגידת הגוף, חולשת השרירים, אובדן השליטה על איברי גופי. אני מרגישה הכי עלובה, יוסי.

"אבל אתם שחושבים שתישארו צעירים לנצח, מתוחים בפנים ובכושר טוב, גם אתם תזדקנו – כי הכבד לא עושה כושר, וגם הלב לא עושה בוטוקס. כן, יוסי, גם אתה תזדקן ויברח לך הפיפי, תשכח שמות ומקומות, תיסע באוטובוס ותרים את העיניים ולא תבין איפה אתה בפחד נוראי, תשכח מפתחות, תשכח את הקפה השחור על הגז והוא יעלה באש. גם אתה יוסי תיפול, תקבל סחרחורת, יהיו לך השתלות, יהיו לך גשרים בשיניים, לא תשמע טוב, לא תראה טוב, וכשתגיע לזה, תזכור אותי, את נורית הזקנה. יוסי, אני מאחלת לך בריאות טובה ואריכות ימים. זה בשביל כל הזקנים והזקנות בעולם".

>> נורית גפן נחשפת: "היו לי תקופות של דיכאון קליני, הפעם זה משהו אחר"

בא לי לחבק את נורית גפן, למחות לה את הדמעות ולהגיד לה כמה שהיא אישה מדהימה, חריפה, יפה מבפנים ומבחוץ וכל כך מיוחדת, והלוואי עליי להיות כמוה עכשיו בגיל 38. בא לי להגיד לה שלא תתרגש מקומץ מגיבים עלובים, אבל לעומת המשפט הקודם, את זה אני לא יכולה לומר לה – כי לא מדובר בקומץ. מדובר באופי רקוב של מדינה שהנשמה שלה מתה, אחרי גסיסה מתמשכת. אחרי השבעה באוקטובר, חשבתי שהאסון הגדול בתולדותינו יביא לריפוי והחייאה. אני לא אדם מאמין, אבל לרגע האמנתי בכך בכל לבי. בשבועות האחרונים האמונה הזו החלה להתפוגג, והשבוע היא מתה סופית. איך ממשיכים לחיות בגוף נטול נשמה? איך ולאן ממשיכים מכאן?

הלוויתו של החטוף אברהם מונדר ז"ל שגופתו חולצה מעזה | צילום: ENAHEM KAHANA/AFP via Getty Images