היא קיבלה אהבה מאריאנה גרנדה והיילי ביבר ואז התרסקה. עכשיו היא חוזרת

הולי מריה | צילום: אינסטגרם
הולי מריה | צילום: אינסטגרם

הולי מריה (מריה פיקלובה) הפכה מישראלית אנונימית לסנסציית אינסטגרם בינלאומית, ואז היא נעלמה. עכשיו היא חוזרת עם קמפיין ל״אירוקה״ ומספרת על הדיכאון בעקבות ההצלחה

88 שיתופים | 132 צפיות

כשהשיחה ביני ובין הולי מריה (פיקלובה) התחילה, שאלתי אותה שאלה אחת: ״תגידי, לאן נעלמת?״. בת ה-25, שבגיל 22 כבר הייתה חתומה על קמפיינים עם קלווין קליין ומותג ההלבשה התחתונה ׳פיקס׳, עיצבה כמה מהפילטרים הפופלריים ביותר באינסטגרם, שזכו לשיתופים מצד הסלבריטאיות החמות ביותר בעולם, כמו אריאנה גרנדה, קנדל ג'נר והיילי ביבר, לא התראיינה לתקשורת מאז שנת 2019 – בואך 2020 בה פרצה – עוד לפני כניסתה של הקורונה לחיינו. השאלה האחת הזו פורצת סכר שנשמע שהיה חלק מחייה של האומנית פחות או יותר מאז. "זה מרגש להסתכל אחורה על השנתיים האלה ולנתח מה עברתי״, היא פותחת את דבריה, ״אחרי ההתפוצצות המטאורית שבאה עם הפילטרים די איבדתי את עצמי. לא הבנתי בשביל מה אני עושה את כל הדבר הזה – בשביל העוקבים? בשבילי? מה אני בכלל רוצה מעצמי בתקופה הזו? כשאנשים חדשים שהכרתי שאלו אותי במה אני מתעסקת, אמרתי להם שאין לי כוח לדבר על זה, בואו נגיד שאני לא עושה כלום".

נשמע כמו היפוך קיצוני. ממה את חושבת שזה נגרם?
"לא הרגשתי עדיין מוכנה, חכמה, מוכשרת מספיק בשביל המקום החדש שפתאום הייתי בו", היא משתפת, "הרגשתי לחץ מהכל, מהאנשים שמסתכלים עליי ומצפים ממני להוציא תוצר גאוני. הרגשתי שהאיכות של התוצרים שלי היא לא בידיים שלי, שתוצרים מוצלחים פשוט מגיעים ואני לא יודעת להניע את היצירה שלהם בכוחות עצמי. כולם אהבו מאוד את העבודות שלי אבל זה הפחיד אותי, פתאום ציפו ממני למשהו ולא ידעתי מה יש לי להציע. הייתה לי חרדה מטורפת לפני פגישות, הפידבקים שקיבלתי לא הרגישו לי מותאמים, אנשים גדולים ומוכשרים ממני סומכים עליי והתגובה המיידית שלי לזה הייתה: 'וואו, לא, מה אתם עושים? אני סתם ילדה!'".

התגובה המיידית לתחושות האלה, משתפת המעצבת, הייתה הסתגרות. ״לקחתי הפסקה מהאינסטגרם, ירדו לי חצי מהעוקבים בעקבות זה. היו חודשים שלא עשיתי כלום, ממש כלום. לא יצאתי מהבית, בכיתי ברגע שפתחתי את העיניים", היא מסתכלת לאחור על אותה תקופה, "ההצעות המשיכו להגיע אבל אני פשוט לא יכולתי לקום מהמיטה, לא עניתי ופספסתי כל כך הרבה. אני מתבאסת על זה מאוד, גם היום, ממש לא נעים לי ממי שסמכו עליי ורצו לעבוד איתי ואני פשוט סיננתי אותם. למרות זאת אני מבינה שהייתי חייבת לעבור את זה, לא הייתי במקום שמסוגל היה לקבל את ההצעות האלה בזמנו. להיות הבוס של עצמי, תוך כדי שאני גם העובדת, גם הסוכנת וגם רואת החשבון, הכניס אותי עמוק לתוך העצב. שמתי הכל בצד עד שהחלטתי לנסות להתקדם".


הולי מריה לאירוקה | צילום: רותם לבל

"היו לי דמעות בעיניים. לא ידעתי אם הם יהיו מרוצים או לא, וכל כך רציתי להיות טובה. כל הזמן שאלתי אם אני בסדר, אם אני לא עומדת עקום, במשך הרבה שעות לא הצלחתי להשתחרר מזה"

אז מה באמת אפשר לשינוי לבוא?
"אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנתיים, וזה עוזר לי לנתח את המצב שלי ולהגיע למסקנות. לקח לי זמן להבין, למשל, שאם אנשים רוצים לעבוד איתי ומה שאני עושה מעניין אותם – כנראה שהם אוהבים את מה שיש לי להציע, ושאני ׳מספיקה׳ עבורם. אני עדיין נלחמת בתחושות הרעות, אבל היום אני מבינה שאני מתבאסת הרבה יותר כשאני מפסידה הזדמנויות מתוך פחד מאשר כשאני לא מצליחה במשהו. אז התחלתי לומר ׳כן׳, להיות מודעת לזה שדברים מסתדרים בסוף, לא להיות בלחץ מזה שאני בלחץ".

הצעדים הראשונים היו קטנים. ״בעזרת אדם שממש תמך בי החלטתי להתחיל לעבוד קודם כל אצל אחרים. השתתפתי בהפקות כארט דיירקטורית של זמרים מתחילים בקליפים, בעזרת חבר שלי שהיה מפיק ושאל אם אני רוצה לעזור לו בכל מה שקשור לארט. זה נתן לי המון אנרגיה, כשעשיתי משהו והייתי מרוצה ממנו – לאט לאט חזרתי לחיים, פוש קטן בכל פעם. נזכרתי כמה אני אוהבת להתעסק באומנות וזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". בחודשים האחרונים היא כבר עשתה ארט ללייב של נטע ברזילי וקליפ של אלון עדר, ואפילו הרימה תערוכה בשם ׳רחם׳ במועדון ה׳כולי עלמה׳ בתל אביב.

"זה התחיל מתוך החלטה לומר ׳כן׳ להצעות. ישבתי ב׳כולי׳ ושתיתי בירה, ואז מישהו שאחראי שם על התערוכות שאל אותי אם אני רוצה להרים משהו. לא היה לי מושג מה או איך אני אעשה, יום לאחר מכן כבר נבהלתי, אבל ידעתי שהתחייבתי ועכשיו אני צריכה לעשות את זה", היא משתפת בתהליך שהוביל ליצירת התערוכה, "בניתי הכל מאפס, במשך חודש רק ישבתי בבית וציירתי. החלטתי שאני רוצה להתעסק במה זה להיות אישה עבורי, ובפרט במחזור הנשי, להראות את זה מכיוון אסתטי. השתמשתי בצבעים פסטליים, ופתאום הכנסתי נגיעות גסות של אדום, יצרתי חולצות עם ציור של רחם עליהן, ופסל ענק של אותו רחם במרכז התערוכה. זו הייתה קפיצה מטורפת למים – חלל שלם, כולו שלי, ידעתי שאנשים יבואו לראות דברים שאני יצרתי וישאלו אותי עליהם. בסוף זה היה מהמם – התרגשתי לדבר ככה בפתיחות על נושא אינטימי כמו המחזור, הבנתי שזה לא צריך להביך אותי – לשים את הנושא הזה על השולחן".

מאיפה הגיעה הבחירה בנושא הזה?
"כשהתחלתי להתעסק בתערוכה יצרתי מכנס בשביל פוסט באינסטגרם שלי. היה לו כתם דם מאחורה, כמו של תאונת מחזור, אבל מכוסה ביהלומים ונצנצים", היא מספרת בצחוק, ״אחד השותפים שלי היה גבר, והצטלמתי בדירה. רק כשהבנתי שאני מתביישת להראות לו את זה, למרות שזה היה אקריליק מזויף לחלוטין, זה היה סימן עבורי שאני רוצה לדבר על זה, על המבוכה הזו וזה שהיא לא נחוצה".

הצעד הבא של מריה בדרך לביטול המבוכה היה לשתף את אבא שלה בתהליך היצירה. "תמיד התביישתי לדבר על האומנות שלי מול המשפחה, כי אני מנסה לדבר על דברים שאנשים מתביישים בהם וההורים שלי מאוד מסורתיים", היא מסבירה, "פתאום אני מציירת פטמות, ואבא שלי רואה את זה, זה היה לי לא פשוט. בהתחלה הוא אמר לי ׳אם זה קשור למשהו פמיניסטי אני לא מתערב, אני לא מבין בזה׳, מפה לשם הוא עזר לי לבנות פסל של רחם ב׳כולי עלמה׳ והגענו להמון הסכמות. ככל שאני מבינה יותר על עצמי ככה היחסים שלי איתו משתנים״.

"החודש הצלחנו לחלץ כמעט את כולם. בת דודה שלי עדיין שם. חבר שלה לא יכול לצאת מאוקראינה אז היא נשארת איתו בעיר שבה נולדתי. היה שם יחסית שקט אבל עכשיו גם שם מפוצצים"

זה מעניין, בגלל שבתקופת הפריצה העיסוק שלך בנשיות היה אחר לגמרי. חיצוני יותר.
"כל ההתעסקות בפילטרים הייתה מתוך אימג' מסוים של הבחורה המושלמת שדמיינתי בראש, והוא עדיין שם. תמיד ציירתי ככה את הדמויות שלי וזה מן הסתם הגיע גם מחוסר ביטחון מסוים שלי בנראות. זה נושא שעולה בטיפול שלי הרבה, אבל לאחרונה אני מבינה סוף סוף שלהיות אישה בשבילי זה לא רק ורוד, אלא שתי נקודות הקיצון האלה: אני אוהבת ומתחברת לנשים שיש להן גם את ה׳ורוד׳ הזה, אבל גם איזה חוט מתכת יותר דוקר. יפה ומכוער ביחד. זה מה שאני רוצה להיות, גם כאישה וגם באומנות שלי".

אריאנה גרנדה עם הפילטר של הולי מריה | צילום מסך מהאינסטגרם
אריאנה גרנדה עם הפילטר של הולי מריה | צילום מסך מהאינסטגרם

את האסתטיקה הנוכחית שהיא מדברת עליה אפשר לראות מאוד חזק גם באינסטגרם של מריה. "אני רוצה להפוך את הפרופיל שלי באינסטגרם למגזין כזה, אסתטיקות שאני שואבת מהן השראה", היא מספרת על החזון, ״שם אני עושה הכל לבד – אני הרעיון, אני הביצוע שלו. הייתי מצלמת את עצמי במרפסת עם טיימר ועורכת את התמונות. נראה לי שהשלב הבא הוא למצוא אנשים לעבוד איתם. עכשיו כשאני בעולם ההפקות, אני רואה איך זה עובד וזה עושה לי את זה. בא לי צוות משלי שיוציא איתי לפועל את העולם הזה שיש לי בראש".

מצד אחד – בפריצה שלך עם הפילטרים היה משהו אומנותי שהוא מאוד מסחרי. היום נראה שאת מתרחקת מזה.
"אני מנתחת את זה המון. ממש מעניין אותי מה עומד מאחורי זה שאוהבים את מה שאני עושה", היא אומרת ומשתהה לכמה רגעים, "אני חושבת שהמסקנה שהגעתי אליה היא שיש בי שילוב של אומנות ומסחריות יחד. אני מצליחה למצוא את האמצע. אנשים שהם יותר מחתרתיים יכולים להתלהב מזה, וגם אנשים שלא קשורים בכלל לאומנות מצליחים איכשהו להכיל את זה. זה ברור ולא ברור במקביל. כשהתחלתי להכיר את הירושלמים מהסצנה האומנותית של ׳בצלאל׳, היו לי מחשבות על האם אני בכלל לא מבינה אומנות. אבל היום אני שלמה עם מי שאני בתוך זה – גם עם הצד המסחרי יותר".

הולי מריה לאירוקה | צילום: רותם לבל
הולי מריה לאירוקה | צילום: רותם לבל

מלחמה בעברית שבורה

פיקלובה עלתה לארץ מאוקראינה בגיל 15 דרך תוכנית נעל"ה של הסוכנות היהודית. חלק גדול ממשפחתה, כולל הוריה, נמצאים כאן גם הם, אבל היא מספרת שההתאקלמות עדיין לא תמיד פשוטה. ״כל החברים הקרובים שלי, כמעט כולם, הם רוסים או אוקראינים", היא מודה, "אין לי טלוויזיה, אני לא מכירה סלבס מקומיים, אני תשע שנים בארץ ויש שמות ממש מוכרים שאני לא אזהה. אבל בירושלים הכול מרגיש כמו שכונה אחת, אני פוגשת את אותם אנשים, כולנו הולכים לאותם ברים, עוברים אחד אצל השני ותמיד אומרים שלום ומתעדכנים. נוצרה לי איזו קהילה.

"אני מרגישה שבגלל השפה החיבורים שנוצרים לי יכולים להיות יותר מורכבים. בן הזוג שלי ישראלי, אני יודעת שבאינטיליגנציה הרגשית אנחנו באותה רמה – אבל יש עדיין פערים. אני לא יודעת לצחוק בעברית כל כך, למשל. ברוסית אני מקללת כמו משוגעת, ובעברית אין לי את זה. אני עדיין כותבת עם שגיאות כתיב אבל כל יום אני לומדת מילה חדשה, אני מבקשת מהאנשים שסביבי 'אתם יכולים להסביר לי מה המילה הזו אומרת?', כמו ילדה בת 3. בסוף, כל עוד אני מצליחה להסביר מה אני חושבת איכשהו, הכל בסדר".

והמלחמה? איך זה לחיות לצידה בתור אוקראינית-ישראלית די טרייה?
"בשלושה השבועות הראשונים של המלחמה הייתי 24/7 בכל הקבוצות בטלגרם, קוראת חדשות ובוכה כל שעתיים, אני עצובה מזה מאוד. יש לי כל כך הרבה חברים רוסים כאן, כל החיים שלי בארץ סובבים סביבם ואנחנו כל כך דומים, כמו אחים. המלחמה הזו פוגעת ביחסים בין אחים, זה בדיוק העניין וזה שובר לי את הלב. אני יודעת ששני הצדדים סובלים ואני לא יודעת אם יוכל להיות תיקון".

והמשפחה ששם?
"החודש הצלחנו לחלץ את כולם, כמעט את כולם. בת דודה שלי עדיין שם. חבר שלה לא יכול לצאת מאוקראינה, כי הוא גבר והיא לא מוכנה לעזוב אותו, אז היא נשארת איתו בעיר שבה נולדתי. היה שם יחסית שקט עד לא מזמן, אנשים ברחו לשם ממקומות אחרים כי היו בטוחים ששם לא יגעו, אבל עכשיו גם שם מפוצצים. יש לי ידיד שבצבא האוקראיני והיה מאושפז בבית חולים אחרי קרב, אז המשפחה שלו שחיה בארץ נסעה לשם ומנסה לעזור גם בתרומות אוכל ובהוצאת אנשים מאוקראינה. אין יום שאנחנו לא מדברים על זה".

מריה מנסה לנצל את פלטפורמת מאות אלפי העוקבים שלה כדי להעלות את המודעות למצב ולעזור בפרסום הבקשות לתרומה וסיוע. "אני מנסה לדבר על זה כמה שאני יכולה. בגלל שלא הייתי פעילה באינסטגרם הרבה זמן קשה לי לחזור ולדבר על משהו שכל כך גדול ממני, קשה לי מאוד. אני מנסה להמשיך ולחיות את החיים שלי כאן, ותוך כדי לתרום ולהפיץ את המידע. היה חודש שאנשים בקושי דיברו על זה, אבל אנחנו יודעים שזה ממשיך בעוצמה אפילו גדולה יותר. אני רוצה שהקול שלי יישמע, ובעיקר שאנשים לא יפסיקו לחשוב על זה ולרצות לעזור. כל יום אני רואה אנשים שחושבים שיש הצדקה למה שקורה היום באוקראינה״.

״אני מרגישה שצריך לחזור על דברים שהם מובנים מאליו בעיניי: להרוג ילדים זה רע, להרוס חיים של מדינה שלמה – מזעזע, להילחם באויב לא קיים ולאבד עשרות אלפי חיילים – לא נקלט. הרוסים נמצאים תחת השפעה של אדם מפחיד ופרופגנדה ממשלתית עצומה. אנשים מאמינים שהחיילים שלהם נלחמים בנאצים באוקראינה. הם מאמינים שזה מבצע צבאי! לא מלחמה", היא נסערת וקולה עולה, "גדלתי במדינה הזו, האנשים האלו שמתים שם הם אזרחים רגילים וכמובן לא נאצים. אף פעם אין הצדקה לרצח. הדבר היחיד שאני מצליחה להעריך הוא שבתוך שטיפת המוח ברוסיה יש רוסים שנלחמים על החופש שלהם גם במחיר חייהם, שמקימים קרנות ועוזרים לפליטים אוקראינים. יש ויש, תמיד. חשוב לי שאנשים יעזרו במה שהם יכולים ובעיקר בהעלאת מודעות, אם מפחדים לצרוח – לפחות שילחשו".

"אני לא יודעת לצחוק בעברית. ברוסית אני מקללת כמו משוגעת ובעברית אין לי את זה. אני עדיין כותבת עם שגיאות כתיב וכל יום אני לומדת מילה חדשה"

 

״ביקשתי מאנשים שיסתכלו על הידיים הרועדות שלי. וזה עזר״

בימים אלה, אחרי היעלמות ארוכה (ונחוצה, כך נשמע) מאור הזרקורים ומצלמות הסלפי, מככבת פיקלובה בקמפיין חדש לרשת משקפי השמש ׳אירוקה׳, לצד דמויות מוכרות נוספות כמו דודו אוטמזגין, פטיט מלר והמעצב פילפלד. כותרת הקמפיין "תעיזו להיות עצמכם", מרמזת קצת על הבחירה במריה כאחת משגרירותיו. "שמחתי שהם לקחו אנשים פחות סטנדרטיים לקמפיין הזה, לא באתי כדוגמנית אלא כאמנית, וזה הגניב אותי כי באמת לא בא לי להיות דוגמנית", היא צוחקת, "בהתחלה היה לי מביך מאוד בצילומים. הייתי לחוצה מאוד, היו מיליון אנשים סביבי, מקסימים ומוכשרים. אפילו בקמפיין של קלווין קליין שעשיתי הצוות היה יחסית מצומצם, אז כאן כשראיתי את סדר הגודל הרגשתי המון אחריות".

המחשבות מתקופת ההפסקה של מריה חזרו גם בסט הצילומים. "היו לי דמעות בעיניים מדי פעם", היא משתפת, "לא ידעתי אם הם יהיו מרוצים או לא, וכל כך רציתי להיות טובה. כל הזמן שאלתי אם אני בסדר, אם אני לא עומדת עקום, במשך הרבה שעות לא הצלחתי להשתחרר מזה. מה שעזר לי היה לשתף שאני לחוצה, ביקשתי מאנשים שיסתכלו על הידיים הרועדות שלי, וזה עזר. ברגע שהם ידעו מה אני עוברת זה שחרר אותי, לא הרגשתי שאני צריכה לשחק אותה כאילו הכל בסדר. זה לא מובן מאליו עבורי שסמכו עליי, הסט עוצב לגמרי לפי דברים שאני אוהבת ומייצגים אותי, כנראה שעדיין אהיה קצת נבוכה כשהכל יצא, אבל כבר לא אתבייש לפרסם את זה באינסטגרם שלי, כי אני יודעת שזה מאוד 'אני'".

 במבט לאחור, איך נראית לך היום התקופה שהתחילה את הכול? ההתפוצצות המטאורית הזו?
"בגלל שהשתניתי מאוד בשנתיים האלו, אני מסתכלת על הילדה שכל זה קרה לה והיא מאוד מרגשת אותי. היא כל כך קטנה וחמודה ומאושרת. כל כך רציתי את זה, היו לי ימים שישנתי שעתיים באוטובוס כי היו פגישות ובלילה עשיתי פילטרים לחברות מסחריות וניסיתי להספיק הכול מהכול, שם גם התחילה הנפילה. מאז אכלתי הרבה כאפות מעצמי, הבנתי שאני יכולה להיות האויב הכי גדול שלי, הקול הפנימי זה שתמיד לא מרוצה. זה הזוי מה שקרה לי, הנקודות פשוט התחברו, עשיתי את הדבר הנכון בזמן הנכון והיה לי הרבה מזל. הייתי גם במקום בחיים שהיה פנוי רגשית וזרם והיה קליל. היום אני פשוט רוצה להפסיק לאכול לעצמי את הראש ולקחת את מה שהעולם מציע לי, זה מה שהשנתיים שחלפו נתנו לי – לא לפחד כשאת עושה את המאה אחוז שלך. אני לא יודעת מתי עוד משבר יכול להגיע וזה מפחיד לומר את זה, אבל אני משתדלת להצליח לשחרר".

 ומה החלום?
"אני מבררת. בינתיים אני ממשיכה בהפקות, אומרת המון כן לפרויקטים חדשים. לפעמים אני מקבלת הודעות מבנות שמספרות שבזכותי הן הלכו ללמוד עיצוב, או צילום, זה הזוי לי לחלוטין וכל כך מדהים בו זמנית. עוד לא החלטתי אם בא לי להיות בפרונט או מאחורי המצלמה, אבל אני יודעת שבא לי לעשות את האומנות שלי, שזו תהיה אני ומה שאני מרגישה ורוצה להראות. ברור לי שאמצא מי אני, גם מחוץ לגבולות האינסטגרם".