שאלה לתשובה

"מקימי" שנון וכתוב בשפה קולחת, אך לא מצליח לספק הסברים

16 בספטמבר 2007

88 שיתופים | 132 צפיות

יש ספרים שיצאו לאוויר העולם בזמן שאפשר היה (ואף רצוי ביותר) לקצץ מהם כמה עשרות עמודים, לפעמים אפילו מאות. רשימת הספרים שכדאי היה לקצר עולה, כמובן, על מספר הספרים שמוטב היה שיתווספו להם עוד עשרים, שלושים ואולי מאה עמודים. למרבה ההפתעה, "מקימי" החדש של נועה ירון-דיין משתייך לקטגוריה השנייה דווקא – לא כי מדובר כאן על יצירת מופת גדולה או על קול חדש ומרתק בספרות העברית הצעירה, אלא כי ירון-דיין פותחת בתהליך מעניין למדי, שהיריעה קצרה מלהכילו.

למי שעקב אחרי ערוץ 2 המסחרי בראשית דרכו, בתחילת שנות התשעים, מוכרת נועה ירון-דיין פשוט כנועה ירון, בוגרת גל"צ בעלת רעמת תלתלים שחורה מפוארת, מנחת התוכנית "שישי חי" לצד מרב מיכאלי ועוד כמה שעשועונים רדודים יותר ופחות (מי אמר "הוגו" ולא קיבל?). כשבאופן הדרגתי היא החלה להיעלם מהמסך ולהתלבש אחרת, שמועות עקשניות טענו שהיא נמצאת בתהליך חזרה בתשובה יחד עם יובל דיין, תסריטאי מצליח ובן זוגה דאז.

כשיצאה בסופו של דבר בצד השני של המנהרה, התגלתה נועה ירון אחרת – חסידת ברסלב אדוקה, נשואה, לבושה בצניעות ומלהגת דברי תשובה כרבנית קוק. בשנים האחרונות היא הבליחה פה ושם בחיים הציבוריים, בראיון ליאיר לפיד, בהרצאות – ועכשיו בספר המגולל את תהליך חזרתה בתשובה, מהחיים בתוך מסגרת הפלסטיק הנוצצת ועד הנסיעה לאומן, מקום קבורתו של רבי נחמן מברסלב, שם הרגישה לראשונה בחייה שנשמתה זוכה לשחרור אמיתי ולמענה על כל השאלות והספקות.

על אף שלדמויות הראשיות בספר קוראים "עלמה" ו"בן", ברור לכל – וירון-דיין אף אינה מנסה להימנע מההשוואה – כי מדובר על מסעה הפרטי של המחברת וסיפורה האישי. אפילו גב הספר מתייחס אליה עדיין בפשטות כ"נועה ירון", ללא שם משפחתה הנוסף המופיע בקדמת הספר.

נקודת הפתיחה של נועה-ירון-דיין-עלמה, עומדת בסימן היעדר. כל הסממנים החיצוניים מעידים כביכול על שפע, על הצלחה ועל מימוש עצמי, אך בפנים תחושת הריקנות פושה ומאכלת כל חלקת נפש פנויה. כדרכם של חוזרים בתשובה, ירון-דיין מציגה עולם דיכוטומי, חד-חד ערכי, שבקצהו האחד ניצב העולם החילוני הנבוב, עולם הזוהר והפרסום, ובצד השני עומק רב, שלמות גדולה ומפתח לחיים שיש בהם מן הממשי, מעין נגיעה בעצב החשוף ביותר של האדם.

מלבד היותה שנונה וחיית תקשורת מנוסה, לא ברור מיהי עלמה ומה המשמעות שהיא מבקשת להעניק לחייה<br />כריכת הספר" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/638/24638/380×225.jpg?1189944657" /> </p>
<div>מלבד היותה שנונה וחיית תקשורת מנוסה, לא ברור מיהי עלמה ומה המשמעות שהיא מבקשת להעניק לחייה<br />כריכת הספר</div>
</p></div>
<p>בשפה קולחת ובלשון שאינה מתיפייפת או מכניסה מושגים טרם זמנם, מציגה ירון-דיין בפני הקורא את ממדי הבור הפעור בנפשם של עלמה ובן, את חוסר התכלית שבחיים האנושיים וגם את חוסר האפשרות להשלים עם חוסר התכלית הזו. כמו כל נערה מתבגרת (וירון-דיין אינה רחוקה בגילה עד כדי כך בתקופת ההתרחשות), עלמה שואלת את עצמה לשם מה נוצרה ומה מטרתה על פני האדמה, ומסרבת לקבל את האפשרות שאולי אין כל סיבה, ואולי יש סיבה אך לעולם לא נוכל לדעת אותה. היא מחפשת סביבה אך בעיקר מטביעה את יגונה בסמים קלים, יום אחרי יום, עד שחבר טוב שואב אותה ואת בן זוגה לשיעורי דת, להגיגים הרוחניים של רבי נחמן מברסלב. </p>
<p>גם בפתיחה וגם בנקודת ביניים זו, שבה עלמה חווה שינוי מפחיד בעצמה ומבינה שהיא צריכה ללכת עם התגלית שלה עד הסוף (ואפילו במחיר איבוד חברים ומשפחה), חוויתי את הצורך בהרחבה. כשהמחברת מציגה את עלמה בתחילת הספר, היא מראה שני דברים בלבד – קליפה חיצונית מחד גיסא, וייאוש מאידך גיסא. יש את עלמה של התקשורת, של הטלוויזיה, של האיפור ושל הבגדים המעוצבים, ויש את עלמה שבוכה נעולה בדירתה מפני העולם – אבל אין אמצע. אין תוכן אישי, נפשי ורגשי בעלמה שיכול לגרום לנו להבין אותה יותר ולהתחבר לנקודה שממנה מתחיל הפחד מהעולם. ירון-דיין אינה מצליחה לשרטט בפני הקורא דמות אמיתית שיש לה אהבות, רצונות, יכולות. אנו לא יודעים מה עלמה אוהבת, מהן תכונותיה האמיתיות, מה היא מסוגלת ליצור בעצמה – אלא רק ממה היא סולדת, ולמה היא אינה מסוגלת להתחבר ולשייך את עצמה. </p>
<p>מלבד היותה שנונה וחיית תקשורת מנוסה, לא ברור מיהי עלמה ומה המשמעות שהיא מבקשת להעניק לחייה, ומדוע היא מוצאת את האמת שלה דווקא בתכנים של רבי נחמן מברסלב ולא ברוחניות נוסח הודו. </p>
<p>שאלות מסוג אלה מועלות בספר על ידי עלמה ודמויות אחרות, וירון-דיין בהחלט אינה בורחת מהתמודדות עמן, אך בסופו של דבר לא ניתנת להן תשובה מספקת. ברור כי את אל הצריכה החליף מתווך אחר, דמות בשר ודם, שעלמה טורחת להשתטח על קברו ולהאמין שהוא עצמו מסוגל לגאול אותה ממצוקותיה (בניגוד גמור לעמדת היהדות לגבי אלוהות בשר ודם או אמונה בסגולות המתים), אך עדיין איננו יודעים מיהי עלמה. היא פשוט החליפה את התוכן שיצקו לתוכה תסריטאי ערוץ 2 בתוכן של חסידות ברסלב, ואלו הטקסטים שהיא מדקלמת במקום. חוליית המעבר, זו שבה עלמה צריכה להסביר לקורא כיצד היא חשה את נוכחות האלוהים לצדה ומדוע המסגרת הדתית-חסידית "מתלבשת" בצורה כה מושלמת על השאלות והבעיות שלה, חסרה כאן, ואולי כלל אינה ניתנת לפריטה למילים.</p>
<p>בשורה התחתונה, ירון-דיין מספרת את סיפורה בקול נעים וכן, המבין כי גילה משהו ועליו להתמודד איתו, לטוב ולרע, ואולי – רק אולי – הייתה מצליחה לשבות גם את לב הקורא לו היו לה עוד עשרים, שלושים או מאה עמודים.</p>
<p> </p>
<p><strong><em>"מקימי", נועה ירון-דיין, הוצאת עם עובד, 328 עמודים </em></strong></p>
<p> </p>
</p>
<p style=

שאלה לתשובה

ערוצי תוכן

מיוחדים

שירות לקוחות

יובל סיגלר תקשורת בע״מ