מסע אל לימה ונסקה

היינו שלושה במטוס החד-מנועי: הטייס הפרואני פדרו, חברי הישראלי שאול ואני. המטוס הקטן היטלטל מצד לצד בעת שהטייס איפשר לנו לצפות בבירור במתרחש מתחתינו, במדבר. בין קפיצה לקפיצה שהאווירון החד-מנועי ביצע באוויר הצלחנו להבחין בציורי ענק המשורטטים על האדמה המדברית. רק מספר דקות קודם לכן טיפסנו חברי ואני בעקבות הטייס הלבוש חולצה לבנה על שלוש המדרגות אשר הובילו למטוס שחנה בשדה התעופה הקטן של נסקה (Nazca).

בלילה הקודם הגענו עייפים למלון מאובק בעיירה. הדרך בת 400 הק"מ מלימה (Lima) דרומה לנסקה, באוטובוס ישן שקפץ עם כל מהמורה אפשרית בדרך המשובשת, הייתה מייגעת, אך התנחמנו בתקווה לחזות ביום המחרת בתופעה היוצאת דופן. כבר בלימה הציעו לנו לפנות בנסקה לבחור בשם ניר כדי שיארגן לנו "מפגש" עם ציורי הענק שבמדבר.

הקסם שבציורים המסתוריים

בבוקרו של יום המחרת הובלנו לאחר כבוד לשדה התעופה ועלינו למטוס. זה באמת הזמן לעסוק ביתר אריכות במה שמוגדר "אחת התעלומות הגדולות ביותר של התרבויות בהיסטוריה". בלב המדבר שורטטו ביד נעלמה עשרות ציורים, המכונים בשם "קווי נסקה" (Nazca Lines), שאורכם ורוחבם נמדדים בעשרות ומאות מטרים כל אחד. הציור השכיח ביותר הוא קו ישר אשר כמוהו יש מאות באורך הנע בין מספר עשרות מטרים לתשעה ק"מ, ורוחבם עומד בדרך כלל על כמה עשרות מטרים. לעתים מדובר במספר קווים המשורטטים במקביל, כך שחלק מהם יוצרים צורות גיאומטריות כמו משולשים שווי שוקיים צרים. רוב הקווים הישרים מובילים לפחות באחד משני קצותיהם למספר אבנים המונחות בצורת כוכב.

בנוסף לקווים הישרים אפשר להבחין ממעוף הציפור גם במספר לא מבוטל של קווים מעוגלים, רובם בצורת ספירלה. כל הציורים ממוקמים בשטח של מאות קמ"ר על פני הקרקע במישורים הצחיחים באזור המדברי של נסקה. כדי ליצור את הצורות המצוירות הוסרו שכבות האבנים והקרקע היבשה אשר כיסו את פני השטח ומתחתן נחשפה שכבת הסחף הבהירה יותר. במילים אחרות, הציורים הם למעשה חפירה לעומק של עד מטר אחד.

אין ספק שצורות הענק המרשימות ביותר הן אלו שמתארות צמחים ובעלי חיים. בין הציורים אפשר לזהות עץ גדול, כלב, עכביש, קוף עם זנב מסולסל וארוך, דג גדול ומספר בעלי כנף אשר ביניהם בולט קוליברי, שמקורו ארוך כל כך עד שהוא דומה לאחד מהקווים הישרים אשר המישור כה מלא בהם. ציור אחד בולט במיוחד במוזרותו. על צלע הר "עומדת" דמות משונה, היחידה מבין כל הציורים המזכירה במשהו אדם, עם ראש משונה, עגול וגדול באופן יחסי לגוף ובמרכזו שתי עיניים, גם הן גדולות באופן מיוחד. לאחר שנחתנו והדופק נרגע מעט, התפנינו לסיפורים, להשערות ולתיאוריות העוסקות בקווים – מי יצר אותם, לשם מה וכיצד הם נשתמרו זמן רב כל כך.

העניין שבתעלומה טובה

קווי נסקה התגלו לראשונה לאדם הלבן רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת. החוקרת אשר שמה נקשר יותר מכל למקום היא מריה רייכה, אסטרונומית ומתמטיקאית אמריקנית ממוצא גרמני שחקרה את הציורים כמעט ללא הפסקה משנת 1946 ועד למותה בשנת 1998 בגיל 95. רייכה היא האחראית לכך שחל איסור לנסוע ולדרוך על משטחי הציורים (מלבד כמובן למטרות מחקר ותיעוד) בגלל הנזק העלול להיגרם להם. בנוסף הקימה רייכה גם מוזיאון צנוע במרכז המבקרים הקטן של נסקה, המסביר את התופעה. היא שיערה שהציורים הם חלק מלוח אסטרונומי ענק שהיה בשימושם של בני תרבות נסקה שחיו באזור, ושורטטו לערך בין השנים 300 לפני הספירה ועד 800 לספירה. מספר סוגי עדויות תומכים בגישה זו – העובדה שחלק מהקווים הישרים מובילים לנקודות בשטח שיש להן משמעות אסטרונומית מיוחדת, והעובדה שחלק מציורי החיות (למשל הקוף) נמצאו גם על כלי קרמיקה מתרבות נסקה הקדומה.

תיאוריה אחרת טוענת כי הציורים הם למעשה התוויה של שבילים המובילים למקורות מים במדבר הצחיח. התיאוריה המוזרה ומרחיקת הלכת ביותר היא של אריק פון דניקן, שפורסמה בספר (שהפך גם לסרט) "מרכבות האלים". לפי תיאוריה זו הציורים הם פרי מלאכתם של חוצנים שנחתו על כדור הארץ. פון דניקן הסתמך בעיקר על שני ציורים – משולש שווה שוקיים ארוך במיוחד, אשר תואר על ידו כסימון מסלול נחיתה של ספינת החלל; וציור האדם המשונה, אשר תואר על ידו כדיוקן עצמי של החוצנים. כמובן שגישתו יוצאת הדופן של פון דניקן אינה מקובלת על מרבית החוקרים הרציניים.

שאלה מסקרנת נוספת היא כיצד הצליחו ה"אמנים" ליצור את הציורים. יש הטוענים כי בגלל גודלם של הציורים קשה היה לתכנן אותם ולבצעם ללא הכוונה כלשהי ממקור שנמצא מעל פני השטח. יש אף חוקרים המשערים כי לשם תכנון הציורים וביצועם נעשה שימוש בכדור פורח, אך אין לכך כל עדויות. אחרים טוענים כי המשימה לא הייתה מסובכת כל כך, ושבהתחשב בעובדה כי הסימטריה בין שני חלקי ציורי בעלי החיים אינה מושלמת כפי שנראה במבט ראשון, מספיק היה להקים מגדלי עץ בגובה כחמישה מטרים וליצור את הציורים תוך כדי שימוש בקנה מידה.

מספרים שמריה רייכה אמרה כי "לעולם לא נדע את כל התשובות, אך זהו כל העניין שבתעלומה טובה". הציורים נשתמרו במשך שנים כה רבות בגלל האקלים המדברי היבש במיוחד השורר במקום, ובעזרת סופות החול השכיחות ש"מנקות" אותם מדי פעם מהחול אשר מכסה אותם בשכבה דקה.

זהב בני הנסקה

קווי נסקה היו אמנם הסיבה העיקרית לבואנו לאזור, אך בעיר המאובקת והצנועה ובסביבותיה קיימים גם מוקדי עניין נוספים. המעניינים שבהם הם אולי בתי הקברות שבסביבה, כאשר הגדול שבהם נמצא במרחק כ-30 ק"מ במקום בשם צ'אוצ'ילה (Chauchila). בשטח נרחב בין "קברים מסודרים" הבחנו במספר רב של עצמות, גולגלות וחלקי גופות. לחלק מהגולגולות היה שיער באורך של מטר עד שניים שנאסף ברצועות עור, חלק מהגופות כוסו בשרידי לבוש מבד וליד חלק אחר נחו כלי קרמיקה שבורים למחצה. השרידים והאבזרים נשמרו כיוון שבני הנסקה נהגו לחנוט את הגופות ולמשוח אותן בחומרים שהרחיקו את חיות הטרף, ובסיוע מזג האוויר החם והיבש המומיות כמעט שלא נפגעו. אולם את מה שלא עשו פגעי מזג האוויר עשו שודדי הקברים. בני הנסקה האמינו בעולם הבא ולכן קברו את מתיהם כשהם לבושים במיטב מחלצותיהם ועונדים את היפים שבתכשיטיהם. כך קרה שלאחר ששודדי הקברים סיימו את מלאכתם הושארו המומיות ושאריות החפצים בשטח.

כאשר חזיתי במראה המוזר לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה על הגילויים אשר נכונו לארכיאולוגים שינהלו במקום חפירה מסודרת (אשר למיטב ידיעתי טרם בוצעה עד היום). אם ראינו שברי קרמיקה ב"בית הקברות הפתוח", הרי שמעניין לראות כיצד מייצרים כלי קרמיקה בעצם ימינו אלה באותן שיטות אשר אפיינו את תרבות הנסקה לפני 1,500 שנה ויותר. זאת אפשר לעשות במספר מקומות בנסקה של ימינו בהם משתמשים עדיין בתנור חמר מסורתי ובצבעים המופקים אך ורק מחומרים טבעיים, כפי שעשו אבותיהם של הקדרים המודרניים.

בסביבותיה של נסקה עדיין מפיקים זהב בשיטות פשוטות, דהיינו על ידי איסוף כמות גדולה של חול ואדמה שבהם טמונים גרגרי המתכת היקרה. לאחר מכן מופרדים הגרגרים משאר חלקי האדמה באמצעים ידניים פשוטים.



שרטוטי ענק ממקור לא ברור של בעלי חיים וצורות גאומטריות נמצאו בלב המדבר.

ארוטיקה קדומה בקרמיקה

בחינה מעמיקה יותר הן של נושא הזהב ועבודות קרמיקה הובילה אותנו לביקור בבירתה של פרו, לימה. שניים מבין המוזיאונים הבולטים בעיר הענקית מוקדשים לזהב ולקרמיקה.

מוזיאון הזהב (Museo Del Oro) כולל יותר מ-10,000 מוצגים העשויים מזהב, מכסף ומנחושת. המוזיאון ממחיש את התפקיד המרכזי של המתכות היקרות בתרבויות הפרה-קולומביאניות ואת מגוון השימושים שנעשו בהן – החל מתכשיטים, מסכות וחפצי פולחן ועד לשימושים מעוררי סקרנות כגון ניסוי להשתלת פיסת זהב כדי לסתום חור שנוצר בגולגולת אדם. התצוגות במקום ממחישות גם את אחת הסיבות העיקריות לכיבושן של טריטוריות בחלק זה של העולם על ידי האירופים – רצונם של האחרונים להתעשר בעזרת שוד מתכות יקרות מהאינדיאנים, תושביה המקוריים של יבשת אמריקה. ואכן, הספרדים שדדו כמויות בלתי נתפסות של פריטים מזהב, התיכו אותם והשתמשו בהם לצורכיהם.

מוזיאון הקרמיקה, או בשמו המלא מוזיאון רפאל לארקו הררה (Rafael Larco Herrera Museum), הממוקם בשכונת פואבלו ליברה, מכיל את אחד האוספים הגדולים ביותר בעולם של עבודות קרמיקה פרה-קולומביאניות. בסיור בו אפשר להבחין כי תרבויות קדומות רבות הצטיינו בתחום זה וכמו כן לעמוד על ההבדלים בין הכלים של התרבויות השונות. גולת הכותרת של הביקור במוזיאון היא אגף נפרד (הסגור לילדים) בו מרוכזים פסלי קרמיקה ארוטיים, ברובם של בני התרבויות צ'ימו ומוצ'ה. עיון בפסלים יגלה לנו במהרה כי בנושאים הקשורים לתנוחות מיניות אין חדש תחת השמש, וכי כבר לפני מאות שנים ידעו בצד הזה של העולם לא מעט על סקס.



שלדים, גולגלות וחלקי גופות בצ'אוצ'ילה שסודרו מחדש על ידי שודדי קברים.

שמחת החיים הפרואנית

לימה הוקמה בינואר 1535 באזור שבו היו התיישבויות של בני האינקה. הקים אותה פרנסיסקו פיסארו, איש צבא ספרדי אשר כבש את פרו עבור הכתר הספרדי והפך את לימה למרכז הספרדי בחלקה הפסיפי של מרכז אמריקה הדרומית. ארמונו של פיסארו עמד בכיכר החשובה ביותר של לימה הקולוניאלית, פלאזה מאיור (Plaza Mayor). כל מבני הכיכר, כמו גם מרביתם של בנייני לימה מהמאה ה-16 וה-17, נהרסו ברעידת האדמה הגדולה של 1746, ועל חורבות ארמונו של פיסארו ניצב היום לתפארה ארמון הממשלה, שהוקם במאה ה-20 ומשמש למעשה כמשכן הנשיא.

המשך הסיור בלימה חושף עיר שקסמה הקולוניאלי נגוז במידה רבה עקב רעידות האדמה השכיחות יחסית, עקב ריבוי האוכלוסין שגרם להיווצרות חגורה רחבה של משכנות עוני סביב שכונות העיר, ובגלל הקשיים שמערימות בעיות בטחון פנים במדינה על חיי היומיום. כל אלה וגם האקלים החם, היבש והלא נוח של העיר אינם מפחיתים משמחת החיים של תושביה.

החוויות הזכורות לי ביותר מביקורי בעיר הן אלו הקשורות לשמחת החיים הפרואנית – כך לא יכולתי להתיק את מבטי מהמחוללים בתחרות ריקודים ספונטנית אשר התקיימה באחת הרחבות הציבוריות ברובע המודרני מירה פלורס. התחרות נמשכה שעות רבות בהשתתפות מקומיים בני כל הגילים אשר יצרו זוגות למשך ריקוד אחד או שניים. מספר ימים לאחר מכן חבר אלי באחת ממסבאות מרכז העיר עורך דין מקומי לבוש במיטב מחלצותיו, שכטוב ליבו בבירה שלח ידו בגיטרה ולא הרפה ממני עד אשר לימדתי אותו לשיר ולנגן "הבאנו שלום עליכם".

רמי דברת הוא ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית, טייל, צלם ומרצה על יבשות אמריקה ואירופה