לבן בחלום שחור

בערב 7 ביוני 2007 שהו בני הזוג מוואלנגו ובתם ג'ויס בביתם הצנוע בכפר נגאייטי (Ngaiti) שבמחוז טבורה (Tabora) במערב טנזניה. בסביבות השעה 21:00 נשמעו נקישות על דלת הבקתה, ואבי המשפחה פתח את הדלת והופתע לראות שני זרים. אחד מהם דחף את האב אל פינת החדר והצמיד סכין חדה אל צווארו, ובו בזמן ניגש חברו אל דוניה, בנם הלבקן בן השנתיים וחצי של הזוג מוואלנגו שישן באותה העת על מזרן דק בפינת החדר, והכה בזרועו במצ'טה.

אם המשפחה זינקה על התוקף מאחור ובמשך כמה שניות נאבקה בו עד שהוטחה אל הארץ בחוזקה. בשניות האלה הצליחה ג'ויס בת ה-11 לחלץ את אחיה הפעוט מהבקתה ונמלטה אל עבר חורשה סמוכה, נושאת את אחיה על גבה. שכנים ששמעו את זעקות האם חשו אל המקום והניסו את התוקפים.

רק כעבור שש שעות נמצאו הילדים מסתתרים בין השיחים כשהם מבוהלים ורועדים. דוניה הקטן פונה לקבלת טיפול רפואי בעיר הסמוכה כשחתך עמוק בזרועו. היום הוא שוהה עם אחותו במנזר אמא תרזה בעיר טבורה, בירת המחוז, בנפרד מהוריו. דוניה הוא אחד מכ-17 אלף לבקנים החיים בטנזניה, ורק אחד מקורבנות האלימות הקשה המופנית כלפיהם בשנים האחרונות.

צבעם של הלבקנים באפריקה אינו מתיישב בקנה אחד עם צבעם, ולכן מייחסים להם כוחות על-טבעיים

ארגון הלבקנים הראשון בעולם

לבקנות היא מחלה תורשתית, הנגרמת בשל פגם גנטי המונע מתאי הגוף המכונים מלנוציטים לייצר את הפיגמנט מלנין המעניק לעור, לשיער ולעיניים את צבעם, ומגן על תאי הגוף מפני קרינת השמש. העדר הפיגמנט אצל הלבקנים מתבטא בגון עור חיוור, בשיער לבן ובצבע עיניים ורדרד הנובע מהשתקפות נימי הדם. המלנין שומר גם על האלסטיות של העור ומונע את הזדקנותו, ובגלל העדרו סובלים לבקנים מהופעת קמטים בגיל צעיר.

בישראל ובמדינות המערב עומד יחס הלבקנים בקרב האוכלוסייה על כ-1:20,000 בני אדם, אך בטנזניה, מסיבה שאינה ידועה לגנטיקאים החוקרים את הנושא, קיים אחוז הלבקנים הגבוה ביותר בעולם, והוא עומד על יחס של כ-1:2,500. מכיוון שטנזניה נמצאת על קו המשווה, תושביה הלבקנים סובלים מקרינה אולטרה-סגולה עוצמתית במיוחד. רבים מהם מאבדים את מאור עיניהם, ואחרים לוקים בסרטן העור ומתים עוד לפני שמלאו להם 30.

לקשייהם של הלבקנים במדינה התוודע פרופ' אולריך קונרד הנשקה, מומחה גרמני לרדיולוגיה שעזב את מולדתו לאחר תום מלחמת העולם השנייה והיגר לארצות הברית. בתחילת שנות ה-70 היה בית החוליםKNH בניירובי שבקניה היחיד במזרח אפריקה שבו טיפלו בסרטן העור, אך בשנת 1972 סייע הנשקה בהקמת מחלקה אונקולוגית בבית החולים מוהימבילי (Muhimbili) ובית החולים Ocean Road בדאר א-סלאם, ופעל להקמת בית חולים נוסף בעיר ארושה (Arusha) שבצפון המדינה. בינואר 1980, בדרכו אל אתר הבנייה של בית החולים, התרסק מטוסו הקל במכתש נגורונגורו (Ngorongoro) שבצפון טנזניה. הנשקה שרד את ההתרסקות, אך בעודו מחלץ את עצמו משרידי המטוס לקה בלבו ומת.

פרופ' הנשקה היה מקורב לכמה ממטופליו הלבקנים, והבחין שבנוסף למגבלותיהם הרפואיות הם סובלים מסטיגמות ומאפליה חברתית. בפגישה שערך עמם כשלושה שבועות לפני מותו הביא לידיעתם כי האו"ם הכריז על שנת 1981 כ"שנה הבינלאומית לאנשים בעלי מוגבלויות", והדגיש בפניהם את החשיבות הרבה שבהקמת גוף מאוחד התומך בלבקנים ופועל למען זכויותיהם במדינה.

לאחר מותו התאגדו לבקני טנזניה, יצאו להפגין ברחובות העיר דאר א-סלאם ודרשו מהממשלה להכיר במוגבלותם. מאמצי הלבקנים נשאו פרי, ובסוף אותה השנה הוקם בטנזניה ארגון TAS(Tanzania Albino Society), ארגון המאגד את הלבקנים במדינה. הארגון פועל עד היום, אך מתקשה לתפקד בתקציב זעום, העומד על פחות מ-15 אלף דולר בשנה.

ג'וזפאט טוֹרנר, נציג הארגון, סיפר לי כי מאז ומעולם נחשבו הלבקנים בטנזניה לנחותים, ומאבקם מתחיל למעשה עם לידתם. לעתים קרובות מעורר המראה השונה שלהם סלידה בסביבתם. באזורים הכפריים, בעיקר, הם נתפסים כשדים, כלא אנושיים, ומכונים בשמות גנאי כמו "זרו-זרו" (אפסים) או "בשר לבן". באזורים האלה רווחת האמונה כי שהות במחיצת לבקן עלולה להביא להידבקות במחלה, וכי אישה בהיריון שבאה במגע פיזי עם אדם הסובל מלבקנות עשויה להביא לעולם תינוק לבקן.

דוניה אמנם ניצל בזכות הוריו שנאבקו בתוקפים ובזכות אומץ לבה ותושייתה של אחותו הגדולה, אך יש לבקנים שקרוביהם מתביישים בהם ורואים בהם נטל, והם אינם זוכים למלא את צורכיהם האנושיים ביותר לחום, אהבה והערכה. בעבר חקרה משטרת טנזניה מעשי רצח של תינוקות לבקנים שבוצעו ככל הנראה על ידי הוריהם מיד לאחר לידתם בשל הבושה ואות הקלון שהיו אלה עלולים להביא על משפחתם.

בעבר התקשתה מערכת החינוך הטנזנית להתמודד עם מגבלותיהם הרפואיות של הילדים הלבקנים ועם הצורך להעניק להם יחס שונה מזה שניתן ליתר הילדים, ולכן נמנעה מרבים מהם הזכות להשכלה. בשנים האחרונות חלה התקדמות ניכרת בנושא, והיום יותר ויותר לבקנים משתלבים במוסדות החינוך ברחבי המדינה. ואולם טורנר מספר שמצוקת הלבקנים נמשכת בשנות בגרותם והם מתקשים למצוא עבודה מכיוון שמעסיקים המודעים למגבלתם הפיזית מסרבים להעסיקם.

משקפי שמש יכולים לשפר מעט את איכות חייהם של הלבקנים

כוחות על-טבעיים

גם אתם יכולים לעזור בחודש ינואר 2010 יזם לירון שמעוני את פרויקט "צללים לבנים" שבמסגרתו נאספו משקפי שמש וקרם הגנה מפני השמש ללבקני טנזניה. אונ' ת"א, אונ' בן גוריון, מכללת סמינר הקיבוצים, האגודה למען העיוור בישראל, חנויות למשקפי שמש ואנשים פרטיים מכל רחבי הארץ תרמו מזמנם ומכספם כדי לסייע. התרומות שנאספו חולקו במרכזי החירום ללבקנים שנפתחו בטנזניה. פרויקט איסוף התרומות נמשך. לירון שמעוני ומגזין מסע אחר מזמינים אתכם לשלוח אלינו עד סוף חודש יולי 2010 תרומות של משקפי שמש, קרם הגנה מפני השמש עם מקדם הגנה גבוה וכובעים רחבי שוליים. רונית הרשקוביץ, קונסולית הכבוד של טנזניה בישראל ובעלת חברה לטיול ספארי, היא האחראית על משלוח התרומות לטנזניה. התרומות ייאספו בשלושה מוקדים: חברת מוטו תקשורת, רחוב יצחק שדה 32, תל אביב, מיקוד 67212; מוסך "דרך השטח", רחוב יגאל אלון 82, תל אביב, מיקוד 67891; ומוסך "דרך השטח", קיבוץ שפיים, מיקוד 60990. לצפייה בתצלומים נוספים מהפרויקט היכנסו לאתר youtube וחפשו תחת הכותרת "צללים לבנים". לפרטים נוספים אפשר לפנות ללירון שמעוני בדוא"ל.

בשנתיים וחצי האחרונות לבקנים בטנזניה הם קורבן לאלימות מילולית ופיזית קשה במיוחד, והם עומדים בפני סכנת מוות יום-יומית. הסיבה לעלייה הניכרת במספר מקרי האלימות כלפי הלבקנים במדינה אינה ברורה לגמרי, אך יש המפנים אצבע מאשימה לתעשיית הסרטים הניגרית, המפיקה סרטים אלימים במיוחד, שברבים מהם מופיע רופא אליל.

בליל 5 בינואר 2009 גררו אלמונים את הילדה מרים עמנואל בת החמש מביתה שבכפר קטן הנמצא במחוז מוונזה (Mwanza), שבו התרחשו מרבית מקרי רצח הלבקנים, שיספו את גרונה ולעיני אחותה שתו את דמה וקטעו את שתי רגליה. הרגליים נמצאו למחרת בבוקר בביתו של רופא אליל מהכפר הסמוך. כנהוג בשבט סוקומה (Sukuma), קבר סבה של מרים את גופת נכדתו מתחת למיטתו. "אנו מאמינים כי גם לאחר מותנו מקומנו בין בני המשפחה", הוא הסביר לי את מעשיו.הקבורה בבית גם מונעת מהתוקפים לחזור לקבר ולבזוז את עצמותיהם ואת איברי גופם של הקורבנות.

בשל שונותם, דמותם של הלבקנים אפופה במסתורין, ומיתוסים שונים ומשונים נקשרים בשמם. "הלבקנים הם בעלי כוחות מיוחדים, הם אינם מתים לעולם, הם פשוט נעלמים", סיפר לי אדם מבוגר שפגשתי בשוק העיירה בוקומבה (Bukombe).

על פי נתוני ארגון TAS, יותר מ-60 לבקנים נרצחו בשנתיים וחצי האחרונות בטנזניה, וראשי הארגון טוענים כי הם נרדפים בהוראת רופאי אליל, הממלאים בחברה הטנזנית תפקיד חברתי חשוב של מתווכים בין העולם הארצי לישויות אלוהיות ויכולים להסביר תופעות הנחשבות לעל-טבעיות. לרופאי האליל הטנזנים יצא שם של בעלי כוחות מיוחדים המסוגלים לפתור כל בעיה, ו"מטופלים" ממזרח אפריקה כולה מגיעים להיוועץ בהם.

בד בבד מתנהל בטנזניה אחד השווקים הגדולים ביותר באפריקה של איברי אדם. רופאי האליל מורים לעתים לפונים אליהם להשיג יד, רגל או ראש של לבקן. את הרצח הפונים מבצעים בעצמם או באמצעות רוצחים שכירים. רופאי האליל מכינים מהאיברים שיקויים, או מורים לאדם מה לעשות עם האיברים. דובר משטרת שינינגה (Shinyanga) העיד כי באחד ממקרי הרצח שחקרה המשטרה "הודה אחד העצורים כי רופא אליל יעץ לו לקבור בשטח מכרה הזהב שברשותו ראש של אדם לבקן, והבטיח שכך יצליח לכרות יותר זהב בשטחו. במחוז מוונזה השוכן לחופי ימת ויקטוריה מספרים הדייגים על חברם שהתעשר בן לילה לאחר שקשר שערות ראשו של לבקן לרשתות הדיג שלו".

בטנזניה, הנחשבת לאחת המדינות העניות ביותר בעולם ותושביה מתקיימים משכר זעום של פחות מ-50 דולר לחודש, איברי לבקנים נמכרים ב-3,000 דולר ליד או לרגל ובכ-75 אלף דולר ל"סט" איברים הכולל זוג רגליים וידיים, ראש, דם, עיניים ואיברי מין. במהלך חקירת מקרי הרצח עלה החשד כי אנשי עסקים טנזנים מעורבים בהזמנת רצח הלבקנים, מכיוון שרק לרשות בעלי האמצעים עומדים סכומים גבוהים כאלה.

מספר הארוחות שהילדים מקבלים בבית המחסה תלוי בתרומות

ערי מקלט

בשנתייםהאחרונות פועל נשיא טנזניה ג'קאיה קיקווטה למיגור התופעה של רצח לבקנים, והוא אף מינה את חברת הפרלמנט הלבקנית אל-שאימה קווגיר לשרה לענייני לבקנים. הנשיא והשרה הוציאו את רפואת האליל אל מחוץ לחוק והביאו למעצרם של יותר מ-90 בני אדם המעורבים ברצח לבקנים, בהם ארבעה קציני משטרה החשודים בסחיטת כספים מרופאי אליל בתמורה להימנעות ממעצרם. בספטמבר 2009 נגזר עונש מוות על שלושה גברים שהורשעו ברצח נער לבקן, ולאחרונה נידונו למוות עוד שבעה בני אדם. סביר להניח כי הנאשמים לא יוצאו להורג, מכיוון שעונש מוות לא מיושם בטנזניה שנים רבות.

בעקבות מעשי הרצח, שהתרחשו כולם בכפרים מבודדים, נמלטו אלפי לבקנים מבתיהם בכפרים ברחבי טנזניה. מקצתם מתאכסנים בבתי חברים או משפחה במרכזים העירוניים, ואחרים מוצאים מקלט בבתי ספר, בבתי מחסה ובמרכזי חירום שהקימה עבורם הממשלה. בביקורי בבית המחסה ללבקנים בעיירה אושירומבו (Ushirombo) שבמערב טנזניה פגשתי בלזארו קיוואלו בן ה-25 שנמלט מכפרו לאחר שחברו הטוב, לבקן גם הוא, נרצח.

במשך חמישה חודשים לן לזארו בתא בית המעצר בתחנת משטרת מוונזה עד שנמסר לו שיהיה עליו לעזוב. "בעבר נהגתי לשהות בבית במשך כל שעות היום בגלל השמש החזקה, ובערב הייתי יוצא לבלות עם חברים. היום מסוכן מדי בשבילי להסתובב ברחובות אחרי שקיעת השמש, ולעזוב את תחנת המשטרה היה בשבילי גזר דין מוות. למרבה המזל בית המחסה הסכים לארח אותי, אבל לא אוכל לשהות כאן לנצח", הוא הביע את חששו.

בבית הספר לילדים עיוורים בעיר שינינגה שבצפון טנזניה חיים היום כ-40 ילדים לבקנים מגיל שבעה חודשים ועד בני 13, שהוריהם נאלצו לשלוח אותם מבתיהם מחשש לחייהם. מקצת הילדים עיוורים, ואחרים מאבדים את ראייתם בהדרגה. הם חיים בצפיפות רבה ובתנאים קשים, במקום שבו מקלחת חמה ומעט פרטיות הם מותרות בלבד.

כשנכנסתי אל בית המחסה מלווה בנציגי ארגון הלבקנים, הביטו בי הילדים מרחוק בסקרנות. לבסוף ניגש אלי אחד מהם והגיש לי את ידו שהייתה שרופה ומקומטת. ילדים רבים חולים בסרטן העור, ואחרים סובלים מכוויות שמש, לעתים מזוהמות. שערם של רבים מהילדים מגולח כדי שיוכלו לטפל בפצעים שעל קרקפתם. אחת משתי המטפלות, העובדות ולנות בבית המחסה, סיפרה לי שמספר הארוחות שהילדים מקבלים תלוי בתרומות המתקבלות בבית המחסה. בלילות ישנים על מזרנים דקיקים על רצפת אחת מכיתות הלימוד. כששבתי לבית המחסה כעבור כשבועיים, הילדים לבשו את אותם הבגדים. עם זאת, למרבה האירוניה, דווקא רדיפת הלבקנים וריכוזם בבתי ספר ובמקלטים הביאו לעלייה ניכרת באחוז הלבקנים הרוכשים השכלה.

בסיום ביקורי בבית המחסה עמדתי במרכז החצר והבטתי בחומת האבן הגבוהה המקיפה את המקום. שוטר חמוש ברובה חצי אוטומטי הביט בי בחשדנות, ומעבר לסלילי התיל נשמע צחוק ילדים מהעולם שבחוץ, שבשבילם, כך נראה, החיים מורכבים הרבה פחות.

לירון שמעוני – צלם סוכנות הידיעות הספרדית Cordon Press. מדריך טיולים בברצלונה ומרצה על מסעותיו בליווי תמונות. עבודותיו התפרסמו במגזינים ובאלבומי צילום בארץ ובעולם

תודה לד"ר נורית לב, מנהלת המכון לגנטיקה במרכז הרפואי וולפסון