איך יוצאים מזה

אם מסתכלים על המציאות מבעד לעין התקשורת, אפשר לחשוב שכל ישראל חברים של הומואים, לסביות וטרנס (ומעתה נאמר גייז). הייצוג הנרחב שמקבלים גייז בתקשורת הוא כה רחב, ולצדו ניצבים החוקים המתקדמים יחסית במדינתנו, עד שלרגע אפשר לחשוב שיציאה מהארון היא קלה ופשוטה. אבל המציאות, כמובן, רחוקה מכך מאוד.

"מניסיוני בטיפול בגייז שגדלו בתל אביב, נתקלתי בלא מעט מקרים של קושי עצום ביציאה מהארון", מספר ד"ר גידי רובינשטיין, מרצה בכיר לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה ופסיכותראפיסט המתמחה בין היתר בטיפול בהומוסקסואלים וביסקסואלים. "וכמובן שבפריפריה המצב קשה עוד יותר", הוא מציין. "בהחלט חל שינוי, אך הוא חסר פרופורציות לשינוי כפי שהוא משתקף בתקשורת ובהיבטים הציבוריים-חוקיים. אני מנהל שנים רבות את פורום שרינק פרנדלי באתר דוקטורס ועונה על בסיס יומיומי לפניות של הורים חרדים, בני נוער, בוגרים ואחרים – כולם מבטאים חששות עצומים סביב נושא הנטייה המינית בכלל והיציאה מהארון בפרט".

אז איך יוצאים מהארון בצורה נכונה? מה עושים בדרך כדי להפוך את החוויה לפשוטה יותר, ומתי, אם בכלל, כדאי ללכת לטיפול?

קל עם נשים, קשה עם גברים

"הקושי העיקרי הוא קושי בקבלת ההעדפה המינית/הזהות המגדרית – בין אם מדובר בקבלה עצמית או בקבלה של הסביבה הקרובה, כלומר משפחה, חברים, לימודים, עבודה וכו'", אומרת גילי פליסקין, מחברת הספר "דברים שרציתי לגעת", מלווה בתהליכי יציאה מהארון ומנהלת את "גיליסט" – רשת חברתית ידידותית למשתמש/ת.

"העדפה מינית שונה, או זהות מגדרית לא אופיינית, הן עדיין משהו שעלול לעורר סלידה ודחייה, ולכן רבים מתקשים לקבל שהם 'כאלה', ואלה שכן שלמים עם עצמם, עלולים להיתקל בתגובות לא אוהדות מהסביבה – כמו דיבורים מאחורי הגב, אמירות ישירות ומעליבות, ניתוק קשרים משפחתיים, פיטורין מהעבודה ועוד".

"אנו יודעים ממחקרים ומהקליניקה שגברים סטרייטים יותר הומופוביים מנשים", אומר ד"ר רובינשטיין. "אנו רואים זאת גם בתוך המשפחה, כאשר האב הוא, לעיתים קרובות, האחרון שיוצאים בפניו מהארון. קיים בכך משום איום גדול מאוד על התדמית הגברית של ההומוסקסואל. הדבר בולט יותר במשפחות מזרחיות פטריארכליות מסורתיות, שבהן יש הקפדה גדולה יותר על תפקידי המגדר המסורתיים, אם כי אנו יכולים לראות זאת במסווה כזה או אחר גם במשפחות מודרניות יותר".

המשמעות של כל זה היא אחת – קשה מאוד לצאת מהארון אם אין תחושה שהאדם היוצא יזכה לקבלה ותמיכה מצד הסביבה המשמעותית לו. "ברמה הנפשית, במיוחד בהיעדר מעגל תמיכה, עלולות לעלות תחושות של בדידות, חריגות, דחייה, השפלה, פחד וייאוש", מסכמת פליסקין.

ואם כל זה לא מספיק, לחוויה המורכבת של היציאה מהארון נוסף לפני מעט יותר משנה הרצח בבר-נוער, שנכון לרגע זה עדיין לא פוענח, והרוצח – בין אם הוא חבר הקהילה ובין אם לא – עדיין לא נתפס. כך או כך, לאקט מחריד זה יש לא מעט השפעה. "האירוע הזה השפיע כמעט על כל מי שאני מכירה בקהילה", אומרת פליסקין. "היו כאלה שנבהלו והתחפרו עוד יותר עמוק בארון וחשו ייאוש ופחדו שלעולם לא יוכלו לחיות בגלוי. עם זאת, האירוע תפס מקום מרכזי בחדשות, העלה את הנושא לדיון הציבורי ולכל שולחן ארוחת יום שישי בארץ, ולהרבה אנשים זה דווקא נתן פתח לשיחה ואומץ להתחיל להגיד 'גם אני כזה'. זאת הייתה הזדמנות לבחון איך הסביבה מגיבה ל'נושא', ואם התברר שיש יחס אוהד – זה הקל על חלק לצאת".

היציאה מתחילה בכניסה. פנימה

הדבר החשוב ביותר בתהליך היציאה מהארון הוא קבלה ותמיכה. כלומר, קבלה ותמיכה עצמית. "להכיר במי שאתה, במה שאת מרגישה, במה שאתה רוצה, במה שאת רוצה להיות", אומרת פליסקין. "לדעת שזה בסדר, שזה נורמלי, שאתה בחברה טובה. שאת יכולה לחיות חיים טובים ומלאים ומספקים ונאמנים לעצמך.

"מרגע שהגעת לשלמות עצמית ואת מוכנה להתמודד עם העולם, חשוב ליצור לעצמך רשת תמיכה – להקיף את עצמך באנשים שאת יודעת שיהיו שם בשבילך. אצל חלק זו המשפחה, אצל חלק אלו חברים, אצל חלק זה אחרים מהקהילה. להתחיל לצאת ולהכיר את העולם הזה, ולשטוף את העיניים בעוד דימויים ואפשרויות".

"אבא, אמא, אני רוצה לשתף אתכם במשהו שמאוד מרגש אותי". אילוסטרציה: Photos to go

השלב הבא הוא כמובן החשיפה לאור. במצב כזה, כמו בכל יחסים בין-אישיים, מסביר ד"ר רובינשטיין, "החוכמה היא להבחין בין הצרכים שלי לצרכים של הזולת ולווסת את ההתנהגות בהתאם. כבר הגיעו אליי אבות למתבגרים, שהיו בסערת רגשות אופיינית לגיל ההתבגרות סביב גיבוש הזהות המינית שלהם בעצמם, ובשל צורך נרקיסיסטי של האב לצאת למסע החדש, הוא לא השכיל להבחין בין צרכיו לבין צורכי הבן המתבגר, והעמיס על כתפיו את כל התיק הכבד של נטיותיו המיניות. בכיוון ההפוך, טיפלתי גם בגברים שהנחיתו את הבשורה על הוריהם המסורתיים המבוגרים, שחיו בדור אחר וכבר קרה שהורה קיבל התקף לב מהבשורה שהונחתה בחוסר רגשיות".

"חשוב, אפוא, לזכור שיש צד שני, הצד של ההורה ובאופן כללי יותר, הצד שבפניו יוצאים מן הארון, שיכול להיות סטרייט הומופובי ומפוחד, בעיקר כשמדובר בגברים. קודם כל, לא חייבים לצאת ב'הודעה לתקשורת' לכל העולם ואשתו, גם לא לכל המשפחה בבת אחת. נשים מקבלות את הבשורה ביתר הבנה. מאוד הייתי ממליץ לשרטט 'מעגלי חשיפה', מן הקרובים לך ביותר ועד הרחוקים ביותר, ולאחר מכן לשקול מי מהקרובים יכול לקבל זאת בקלות יחסית ומי פחות. רבים ממטופליי מצאו באחת האחיות, או באחיותיהם בכלל, אוזן קשבת ראשונה, שלפעמים הייתה חוליה ראשונה בשרשרת שהעבירה את המסר הלאה ולפעמים לא".

אם חשבתם שהיציאה מהארון היא שלב חובה בפני כל מי שמכיר אתכם, ד"ר רובינשטיין חושב אחרת. "לא פחות חשוב הוא מה הצורך שלך לצאת מהארון. אין חובה שבכל מצב הסביבה שלך תהייה שותפה לחיי המין שלך. אמנם הומוסקסואליות אינה רק עניין מיני, אבל גם בחור סטרייט אינו רואה חובה לעצמו לשתף את הוריו בפרטי פרטים במגעיו המיניים ואפילו הרומנטיים. להפך. מחכים זמן רב עד שמביאים את החברה הביתה. השאלה היא האם הנטייה המינית הפכה להיות היבט כה משמעותי בחייך שהסתרתו מחייבת חיים בשקר בפני הקרובים לך. למשל, מי שהוריו מנדנדים לו על חתונה וישתף פעולה עם ניסיונות לשדך לו חברה חי בשקר, וכדאי להעמיד את הסביבה על טעותה באופן הדרגתי ומתחשב. כך גם לגבי מי שמסתיר את בן זוגו. מילת המפתח היא אמפתיה לצרכים הרגשיים של הצד השני והערכת יכולת ההכלה שלו לגבי מידע כה רגיש".

באיזה מצבים לדעתך כדאי לפנות לטיפול כדי לקבל עזרה בתהליך זה?
"טיפול בהחלט יכול לעזור להבחין בין הצרכים שלי לצרכים של הזולת שבפניו יוצאים מן הארון. בעיקר במצבי לחץ, משבר וחרדה, אנו נוטים לבלבל בין הצרכים שלנו לצורכי הזולת ואז עלול להיווצר מצב שהאדם מספר לעצמו סיפור שהוא יוצא מהארון כדי להיות 'אמיתי', כשמדובר בעצם בצורך שלו לפרוק את הלחץ, שמוטב לפרוק אותו בפני גורם קצת פחות מעורב. 'מסע לגילוי העצמי' אינו חייב להיות עניין של כל המשפחה תמיד ובכל מצב, ואת ההבחנות הללו חשוב לעשות בעזרת צד נוסף, שיכול להיות גם המטפל".

אז איך בעצם עושים את זה?

אחרי שהחלטתם באופן סופי לספר, יש כמה כללים שכדאי לפעול לפיהם. "כשבאים לספר, חשוב להציג את זה בצורה חיובית", מסבירה פליסקין. "לא להגיד 'יש לי משהו נורא ואיום לספר לכם ואני אבין אם תרצו שאני אעזוב את הבית'. להגיד משהו בסגנון של 'אבא, אמא, אני רוצה לשתף אתכם במשהו שמאוד מרגש ומשמח אותי ואני אהיה הכי שמח בעולם אם תוכלו לשמוח בשמחתי'. הרבה אנשים בוחרים לספר להורים דווקא מתוך זוגיות יציבה וטובה. במקרה כזה אפשר לדבר על האהבה החדשה, על כמה שטוב לך, על כמה שאת רוצה שהם יכירו את החיים שלך ויהיו חלק מהם.

"ככל שאפשר – לתת זמן. אם מתקבלת תגובה לא נעימה, לא להתקפל ולהגיד 'טוב, אני אשתנה', אבל להגיד 'אני מבינה שזה קשה, ואני מוכנה לתת לזה זמן. חשוב לי שתדעו שזאת אני, ושאני הבת שלכם, ושאחכה עד שתתרגלו לזה ותוכלו לשמוח יחד איתי'".