דברים שהשתיקה (לא) יפה להם

'מחוץ לאופק' הוא ביוגרפיה של משפחה יהודית מקובנה, ליטא, המבקשת לספר את קורותיה במאה ה-20. ביום העצמאות השלושים של המדינה, קיבל המחבר, חנוך ברטוב, פנייה משולמית ויצחק אלחנן (רבינוביץ'), ההורים המבוגרים במשפחה, בעקבות כתבה שפרסם בעיתון על בני תש"ח שלחמו איתו במלחמת השחרור. בין הלוחמים המוזכרים בכתבה, נמצא גם בנימין, בנם של שולמית ויצחק, שנפל באותו קרב. נראה כי ההורים מבקשים להנציח את בנם, אך גם להשתחרר מסיפורם באותה הזדמנות.

הספר נפתח בהיכרותם ואיחודם של שולמית ויצחק אלחנן. בשל סיבות שונות התפצלה המשפחה – בעוד ששני הילדים הגדולים עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נותרו ההורים והבן הקטן בקובנה, ונאלצו לעבור את אימי השואה על בשרם. אחרי עלייתם של הבנים לארץ, מתמקד הספר בהם ובמלחמותיהם בקרבות תש"ח. על המתרחש בתקופה שאחרי הקרבות ועד מותם של הבנים כמעט שלא נאמר דבר, וגם דור הנכדים והנינים לא זוכה להתייחסות של ממש, וחבל.

ברטוב בחר בשיטת כתיבה מרתקת. רוב כותבי הביוגרפיה מבצעים תחקיר, מראיינים אנשים, קוראים כתבים בני התקופה, ואז יושבים ומארגנים את הדברים לכדי סיפור אחד, למען ירוץ בו הקורא. ברטוב בחר בדרך אחרת. הוא מגיש לקורא את חומרי הגלם של הספר, כמעט מבלי להתערב בהם. הקורא מקבל ככתבם את הראיונות שערך ברטוב עם בני המשפחה, מכתבים שנמצאו, כתבות בעיתונים ועוד.

רק בסוף הספר, כשברטוב מספר על תחושותיו לגבי אבי המשפחה ותפקידו בגטו, יכולתי להבין מדוע הוא נקט דווקא בגישה זו. אבי המשפחה, זאת יש לדעת, היה אחד מאנשי היודנראט בגטו. ברטוב, לעומתו, היה חייל בבריגאדה היהודית, והכיר את עמוס, בנם הבכור של גיבורי הביוגרפיה, בעת שירותו בבריגאדה. ברטוב מספר כי תמיד סלד מאנשי היודנראט, היהודים שעבדו עבור המנגנון הנאצי. תמיד, גם בעת שירותו בבריגאדה. אבל הוא לא רוצה להיות שופט או מבקר. מטרתו אחרת.

"רק בהדרגה הצטיירה התמונה כולה, ורגש עז של סלידה השתלט עלי, ודמי שב לרתוח בי כמו בנעורי הרחוקים בקיץ 1945, בהבדל אחד. עכשיו כלאתי את רגשותיי, ובפנים אטומים האזנתי ותיעדתי, שכן כל התערבות רגשית מצדי עלולה הייתה לשים לאל את מטרתי האחת – לאפשר ליצחק ולשולמית להשיח את לבם, לפורק את משאן שאל האבנים הכבדות", הוא כותב.

ההחלטה שלא להתערב בסיפור המשפחה היתה מוטעית. חבל שברטוב בחר להותיר מחוץ לסיפור את כל הרעש והגעש שרתחו בו. היה מעניין לקרוא על תגובתו למשמע דבריהם של המרואיינים, ולעורר דיון סביב השאלה המוסרית הגדולה הזו.

אבל ברטוב בחר להביט באירועים בפנים חתומות, ולכן גם הקורא חש לעיתים כאילו האירועים חתומים בפניו. רגשות ותחושות לגבי העבר כמעט שאינם מפורטים, ונראה כי חסרה פה עריכה קפדנית יותר.

'מחוץ לאופק' הוא שם מדויק, שכן הוא מביע את הלך הרוח של הספר בצורה הפשוטה והברורה ביותר. האופק נראה מרחוק אך גם בלתי מושג או נתפס, ועם זאת, נמצא בחוץ, מעבר לרחוב. גם היום חיים בקרבנו אנשים, שאיננו יודעים איזה סיפורים מופלאים עברו עליהם בעולם אחר, רחוק יותר מהאופק, מרחק בלתי נתפס בכלל.

רק בקשה אישית אחת לי מברטוב, שכותב כי יש לו דברים רבים לספר על המלחמה ההיא, דברים שהשתיקה יפה להם. ואני אומרת: חשוב לכתוב דווקא את הדברים האלו. חשוב לכתוב אותם כדי שלא יאבדו, לכתוב אותם מתוך רגש החמלה וההבנה אל מה שעברו אנשים אלו תחת השלטון הנאצי ולהראות כיצד השפיעו השנים הנוראיות האלו על החיים שאחרי המלחמה.

'מחוץ לאופק, מעבר לרחוב'. מחבר: חנוך ברטוב. הוצאת זמורה ביתן. 84 ש"ח