פילים ננסיים, יש דבר כזה!

הפילים חיים בשמורה יחד עם חיפושיות זבל שניזונות מגלליהם | צלם: א.ס.א.פ קריאייטיב | Anke van Wyk, shutterstock
הפילים חיים בשמורה יחד עם חיפושיות זבל שניזונות מגלליהם | צלם: א.ס.א.פ קריאייטיב | Anke van Wyk, shutterstock

פילים ננסיים וחיפושיות זבל הם רק חלק מהחיות שניתן לפגוש בשמורת אדו בדרום אפריקה וזה עוד כלום לעומת ריקודי היען המחזר. דברים שרואים משם

88 שיתופים | 132 צפיות

מדינת דרום אפריקה מגוונת מאוד מבחינה גיאוגרפית וידועה בשמורות הטבע הגדולות והמרתקות שבה. אחת משמורותיה, המפורסמת בעיקר בזכות הפילים הננסיים שבה, היא שמורת אדו הענקית (Addo Elephant National Park).

השמורה הוקמה ב-1931, משתרעת על פני שטח של כ-1,640 קמ"ר ומייצגת צורות נוף התואמות את אלה של המדינה – גבעות משתפלות שהופכות להרי זורברג (Zuurberg Mountain) היפהפיים, נהרות שחפרו את דרכם אל האוקיינוס ההודי וגם את הקארו: מדבר השיחים הדרום אפריקאי.

לא רק הנוף מגוון, אלא גם בעלי החיים בשמורה, ובראשם הפילים הננסיים הייחודיים לה, תת-מין ייחודי שחי אך ורק בה ומונה כיום כ-550 פרטים. בין הדיירים הקבועים בשמורה מלבדם אפשר לראות זברות, תאואים, סוריקטות, קרנפים, צבועים, תנים, אריות, נמרים וחיפושיות זבל מיוחדות הנמצאות בכל מקום בשמורה. בחלק הימי של הפארק חיה מושבה גדולה של פינגווינים אפריקאיים ומושבה של סולות, כנראה הגדולה בעולם, המונה 120 אלף ציפורים.

זכות קדימה לחיפושיות זבל

שמורת אדו קרובה למדי לעיר פורט אליזבת וקל להגיע אליה ולתייר בה. אף על פי שהיא מלאה פתרונות נוחים ויפהפיים לתייר המפונק, בחרתי מראש לישון באוהל בחניון השמורה. כשאנחנו נכנסים ברכב בשער ומשלמים, שני שלטים תופסים את עיני. בהוראות הבטיחות של אחד מהם כתובה הוראה חד משמעית שאוסרת על הכנסת פירות הדר לשמורה. בשלט השני כתוב "זכות קדימה לחיפושיות זבל".

כשאנחנו נכנסים בנהיגה אטית לשמורה, ברור לנו מיד למה הציבו את השלט השני, וזה בהחלט לא מצחיק. במקום שבו חיים פילים יש גם כמויות אדירות של Flightless dung beetle (Circellium bacchus), מין של חיפושיות זבל שכשאר בני מינן ניזונות מגללים. אני מבינה היטב מדוע המצרים הקדמונים הוקסמו מהן.

שתיים מגלגלות כדור עצום בגודלו וכמעט אפשר לראות על פניהן הבעה של ריכוז עמוק. הן כבר אינן מין טנק ננסי משוריין ושמן אלא יצורים מהירים ומלאי חן שכנפיהם התחתונות נפרשות בשלל צבעי הקשת. הן חולפות על פנינו בזמזום רועם כמו הליקופטר וצ'ארלס, המדריך שלנו, מספר לנו שכשהן רואות ערמה טרייה ומהבילה של גללים, הן מקפלות את הכנפיים וצונחות פנימה – מתברר שהן משוללות יכולת נחיתה רכה.


חיפושיות זבל. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב Chris Fourie,Shutterstock |

להביט לפילים בעיניים

אף על פי שהחיפושיות מרתקות, באתי כדי לראות את הפילים הידועים של אדו. במובנים מסוימים הפילים האפריקאיים שונים מאוד מהפילים של אדו, שמזכירים יותר את הפילים ההודיים. ראשית, לנקבות אין חטים על פי רוב, ממש כמו לפיל ההודי, ומלבד זה לפי קנה המידה האפריקאי, הפילים באזור זה קטנים במיוחד, כמעט גמדיים.

הנקבות קטנות ונמוכות ויש המגיעות לגובה של שני מטרים בלבד, כך שאדם מבוגר יכול בהחלט להביט בעיניהן בלא מאמץ רב. אך המאפיין המעניין ביותר של הפילות באדו הוא ללא ספק יכולתן הייחודית ללדת תאומים – יכולת שלא תועדה בשום מקום בעולם. התאומים שנולדים באדו הם מקור לגאווה גדולה לצוות המקום, וזה מקפיד להציג למבקרים גם את הפילונים וגם את האם, שאותם הם מכירים בשמם.

אני מצפה לראות את הפילים אבל המזל הפעם אינו עומד לצדי. אנחנו נוסעים ונוסעים ואין חדק אחד לרפואה. בלית ברירה אנחנו מתלהבים מיען זכר שרוקד ריקודי חיזור לפני נקבה אדישה, משפע של סוריקטות מצחיקות בעמדות תצפית שאי אפשר לצלם אותן כי הן כה קטנות ומוסוות, כך שכל התמונה נראית באותו צבע – בז'.

תן שחור גב שעובר מלהיב אותנו, חזירי היבלות מכוערים נורא, ואנו נזכרים בפומבה ממלך האריות וצוחקים. אבל הדובדבן שבקצפת מתחבא במרחבי הצמחייה ומסרב להראות את קצה האוזן. קשה להאמין שחיה גדולה כל כך יכולה להתחבא באופן כה מוצלח. אפילו האריה המנומנם בעל הרעמה המפוארת שישן בצל עץ שבור אינו מקל את הציפייה. חמש דקות עוברות עד שהעצלן הזה מנפנף באוזן כדי להרחיק זבוב ואנחנו יכולים לוודא שהוא חי.


הבאפלו הוא חיית עדר. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Shutterstock, Peter Betts


חזירי היבלות מכוערים נורא. צילום: א.ס.א.פ קריאייטיב | Bushpig, shutterstock

באיחור אופנתי

ואז, כאילו הם היו שם כל הזמן ורק איחרו איחור אופנתי, כאילו הם רק חיכו לרגע הנכון – בוקעים מהשיחים כמו מרחמה של אמא אדמה עשרות פילים, כל אחד בגודל של מיני ואן; הם חוצים את הכביש בנפנופי אוזניים, מפנים אלינו את עכוזם השמן ונעלמים בשיחים שנמצאים מעבר לכביש.

לפני שהספקנו להצביע עליהם או לצלם אותם או להתרשם מהם, הכביש שומם שוב. יכולת ההסוואה שלהם מפתיעה. אבל המדריך שלנו כבר מתורגל ואינו מופתע. הוא בטוח שבשעה זו של היום הם יעלו מעבר לגבעה וירדו אל בור המים. הוא נותן גז, נזהר שלא לדרוס חיפושית זו או אחרת ומקצר דרך היישר לשם. לאט לאט החום נשבר, הערב יורד ואיתו יורדים מן הגבעה גם הפילים. ציפור ארוכת רגליים וזברות בורחות אחר כבוד מהמקום.

הפילות של העדר אוהבות לשתות בפרטיות. גם הזכרים באים, ויותר מאשר לשתות הם מעוניינים לריב אחד עם השני. ענני אבק צהוב ממלאים את האוויר בצלילי חבטות עמומות, הם מכים זה את זה בחדקים, לופתים זה את זה ומנסים לדחוף זה את זה במורד הגבעה; הנדחף הוא המפסיד, והמנצח מחצרר אחריו בקול גדול.

הפילונים הצעירים מתבוננים ומתגוששים בדרך מסורבלת. עוד כמה שנים של אימונים והם יהיו איום רציני אבל בינתיים בכל פעם שהחבר למשחק מרביץ חזק מדי, הם נעלבים ורצים להסתתר בין הרגליים של אמא. עם השקיעה האמהות מכנסות אותם ומשדלות אותם בעדינות להישאר בקרבת העדר, שותות וכל הזמן בודקות את השטח, מפחדות מנוכחות של אריות ושל צבועים שעלולים לחטוף פילון בחסות החשכה.


בשמורת אדו יש כ-550 פילים ננסיים. צילום: Addo Elephant National Park


פילים חוצים את הכביש בנפנופי אוזניים. צילום: Addo Elephant National Park

שובם של הנמרים

לפני כמה שנים הוכנסו שוב נמרים לשמורה אחרי שנכחדו מהאזור לפני עשרות שנים בגלל ציד מסיבי. לנו לא הזדמן לראותם אבל המדריך שלנו אינו מופתע. אף אחד אינו יודע באמת אם הניסוי הצליח או נכשל ואם הנמרים משגשגים באדו. בינתיים לא מצאו גופה ואומרים שזה סימן טוב, כי נמר שרואים אותו הוא בדרך כלל נמר מת.

מספרים לי על הסיכוי האמיתי לראות נמרים: שוחה מיוחדת שנכרתה ליד בור מים קטן במזרח השמורה ומוארת באור עמום בשעות הלילה. אפשר לשבת מאחורי מסך מיוחד, נגד כיוון הרוח, בקרבה גדולה יחסית לחיות שבאות כדי לשתות, ולראות חיות שאין שום סיכוי לראותן ביום. צ'ארלס מציע לנסות בשעות הבוקר המוקדמות, ואני מיד מכוונת את השעון המעורר בטלפון הנייד. אני בטוחה שבערך בשלוש בלילה יתחיל האקשן ואני אוכל לספר לכולם שראיתי נמר בשמורה.

אני מתרגשת מהציפייה לרדת לבור המים אבל חייבת לחטוף כמה שעות שינה ולטעון את הסוללות של המצלמה. אני מקימה את האוהל שלי על החצץ ובכל פעם שאני מתהפכת בשק השינה, אני שומעת קולות גריסה רמים. אני מצלצלת לאמא שלי ובעודי שקועה בשיחה, אני רואה בזווית העין תנועה בתוך האוהל. מתברר לי שבקדמתו יושב קוף קטן ואפור בעל פנים שחורות שבודק את עמידות הרוכסן. איני יכולה לקבוע בוודאות מי נדהם יותר מנוכחות השני אבל יש לי הרגשה שאני.

נדמה לי שעוד לא עצמתי עין וכבר מחריד קול צלצול את החשכה. הקור חודר עצמות בשעה שאני עושה את דרכי בשקט מוחלט בין האוהלים, והרגליים חורקות על החצץ הגס. נדמה לי שהערתי בהם לפחות 20 איש עד שירדתי במדרגות לעמק הקטן. הגומחה מלאה ספסלים קשים, אני יושבת בה לבדי בחושך והגדר החשמלית שפרושה על פתחי הראייה מזמזמת חרישית. במשך יותר משעה אני מתעקשת לשבת בה ובבור המים לא מתרחש שום דבר יוצא דופן. נדמה לי שכל שיח וכל סלע הוא פיל או אריה או נמר והעיניים שלי כבר מתחילות לתעתע בי.

בדיוק כשאני כבר רוצה לוותר ולחזור לאוהל, מופיע באפלו ענקי במרומה של הגבעה ויורד באטיות אל הבריכה הקטנה. הוא מתקרב ומתקרב עוד ועוד, ופתאום אני מבינה באיזה מרחק זעום אני יושבת ממנו. כשהוא נעצר לשתות, הוא קרוב אליי כל כך, שאני יכולה לראות לשון ארוכה ורודה נשלחת מפיו ולשמוע את המים נשאבים בליקוק. זה מחזה די מדהים. מאחר שבאפלו הוא חיית עדר האורח אינו מגיע לבדו. הבהמות העצומות הללו מדשדשות לעבר הבריכה ובסבלנות שותות אחת אחרי השנייה.

שמש בצבע צהבהב חיוור מתחילה לטפס מעבר לצלע של הגבעה. העדר העצום שמונה עשרות פרטים נעלם בשיחים כשאריה שואג בקרבה מטרידה לבור המים. חיכיתי עוד קצת כדי לראותו, אך הוא לא הופיע. עד כה אני דווקא מרוצה ממה שראיתי ויהיה זה מוגזם לצפות ליותר (או לנמר).

בבוקר אנחנו נוסעים בשמורה לעבר השער החוצה ורואים המון איילות ואנטילופות קודו, זכרים, נקבות ואחד שנפל טרף לאריה. בגולגולת שמוטלת על השביל מקובעות שתי קרניים מסולסלות ומרשימות שכנראה הקשו על הזכר והכבידו עליו. חזירי הבר של הבוקר מובילים אחריהם שורה ארוכה של חזירונים חמודים שעוד לא הספיקו להתכער.

ציפורים צהובות אדומות פנים נוחתות על הג'יפ החונה כמו אבני חן שנושרות מן השמים. מהשיחים מגיחים חרישית אדוני הפארק ושוב הם עושים זאת בהפתעה. אני נפרדת מהפילים הננסיים של אדו שמשחקים להם בשובבות בין השיחים. אולי הם משחקים מחבואים לא רק עם המבקרים אלא גם אחד עם השני.


אריות בשמורה. צילום: Addo Elephant National Park


אנטילופות קודו שנפל טרף לאריה. צילום: יעל שרר

הכותבת היא במאית דוקומנטרית, סטודנטית לתואר ראשון בהיסטוריה וחובבת ספורט אתגרי